התיאבון שקיבלו אנשי השמאל בעקבות הכניעה המבישה של הממשלה לבריונות שלהם בעניין הרפורמה המשפטית הוליד לקראת יום הזיכרון שחל בשבוע שעבר דרישה חדשה – שלא יופיעו נציגי ציבור חרדים, שלא שירתו בצבא, בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל. נניח בצד את העובדה שראש האופוזיציה בעצמו לא היה בדיוק חייל שחירף את נפשו בקרב, ואני בכלל לא בטוח שחברי הכנסת של ש"ס, למשל, שירתו פחות מאלו של יש עתיד וישראל ביתנו. מכל מקום לא נוכל להתעלם מהעובדה שבמשך 75 שנות קיומה של המדינה לא עלתה דרישה כזו, אלא אדרבה – הטענה נגד הציבור החרדי הייתה בשל אי השתתפותו בטקסים הללו.
נשאלת השאלה מה קרה השנה שלא קרה בשנים קודמות. התשובה על שאלה זו, כמדומני, היא עמוקה וקריטית הרבה מעבר לנידון הפרטי של טקסי יום הזיכרון. והיא גם התשובה על שאלה נוספת שמנסרת בחלל: מה עומד מאחורי ההתנגדות האלימה, ההיסטרית והמוחלטת לרפורמה המשפטית?
בשנים עברו, כאמור, דווקא רצו שהחרדים ישתתפו באבל הלאומי של יום הזיכרון. היו אף כלי תקשורת שעטו כמוצאי שלל רב אחר כל חרדי טיפש שהלך בהפגנתיות ברחוב בזמן הצפירה, משום שלא למד דרך ארץ, ובאמצעותו ניסו להדביק סטיגמה על כלל הציבור החרדי. "למה אתם לא חלק מאיתנו, חלק ממה שקורה כאן?" נשאלו החרדים בנימה של תביעה. ההיבדלות וההסתגרות החרדית היו לצנינים בעיני הרוב החילוני, וכל ההסברים נפלו על אוזניים ערלות.
אך כיום, התהפכו היוצרות. תשבו, תלמדו, תתפללו, תשמרו שבת, תעשו כל מה שאתם רוצים, רק אל תתקרבו אלינו, אנחנו לא רוצים לא מדובשכם ולא מעוקצכם – זו המנגינה הכללית שנושבת ממדינת תל אביב, וננסה להבין מה עומד מאחוריה.
תוצאות הבחירות האחרונות גרמו לתובנה משמעותית ביותר לחלחל בקרב אנשי ישראל הראשונה. הציונות, אותו מנוע אידיאולוגי שעומד בבסיסה של מדינת ישראל כפי שהם הכירו אותה – עבר זמנה. הרעיון של הקמת עם חדש, עם חופשי, מערבי וחילוני על חורבות היהדות העתיקה, עם מדינה משלו, מדינה שחוקיה אינם חוקי התורה – רעיון זה נחל תבוסה קשה, שלא נראית ממנו תקומה. הם ידעו היטב שזה לא 64 מנדטים מול 56. הם ידעו היטב שאותם 56 כוללים את האויב הערבי, לא מעט גויים רוסים שתפסו טרמפ על סל הקליטה, וכל מיני שונאי נתניהו, שלא באמת שייכים למחנה השמאל. וחמור לא פחות – קצב הילודה שלהם נמוך בהרבה מזה של ישראל השנייה, כך שאופק בעתיד גם כן לא נראה.
לכן החליטו לשרוף את המועדון, בבחינת תמות נפשי עם פלישתים. כל בר דעת הבין שזה הרקע לאנרכיה ולבוז כלפי שלטון החוק, שהם כביכול כה דוגלים בו, במאבק מול הרפורמה המשפטית, שבסך הכול ביקשה להחזיר את הכוח לנבחרי העם.
וזה גם מה שעומד מאחורי ההתנגדות להשתתפות החרדים בטקסי יום הזיכרון. אנשי ישראל הראשונה מעולם לא התעניינו בכבוד ובהכרה של כמה חרדים שחורים, טפילים ופרימיטיביים כלפי הנופלים. כפי שבחייהם לא מעניין אותם מה חושבים עליהם אותם אישים מזוקנים ומיושנים בשום נושא ועניין, גם ביחס לשכול – הם לא זקוקים לעמידתם בצפירה, כפי שלא מעניין אותם פרקי משניות שנאמרים לזכר הנופלים. מגוחך לחשוב שאנשים שבזים לכל המושג של חיים אחר המוות ושל הישארות הנפש נזעקים על הרקע הזה כלפי מי שנוהג מנהגים שונים מהם בזוכרם את המתים. כשהם מדברים על השתתפות בשוק העבודה והנטל הכלכלי של החברה החרדית לפחות אפשר להבין את הטענה, אבל כבוד לנופלים, מושגים שברוח – נו, באמת.
מה שבאמת מפריע להם בהשתתפותם של שרים וח"כים חרדים בטקסי יום הזיכרון הוא העובדה שתופעה זו מסמלת את השינוי הערכי הפנימי שעוברת מדינת ישראל. לא עוד האתוס הציוני החילוני של עם חדש על חורבות היהדות הגלותית, כי אם להפך – מדינת ישראל הופכת יותר ויותר להמשך של היהדות הישנה, שאותה הם באו להחליף ולנתץ. הניגוד שבין הציונות ליהדות הולך ונמוג. הם יודעים היטב כי רוב רובו של הציבור היהודי בארץ, גם זה שאינו מדקדק בכל ההלכות, הציבור הקרוי מסורתי, בני ישראל השנייה – ציבור זה רואה ביהדות השורשית והמקורית לא רק את המצע לחייו הפרטיים אלא חמור מכך – הוא רואה ביהדות הישנה גם את ההצדקה היחידה לקיומה של מדינת ישראל. הוא מבין כי ליהדות הזאת יש גם מה לומר ביחס לאופיה של המדינה. זהו תהליך שכבר נמצא בעיצומו, ואשר בסופו, יודעים היטב בני השבט הלבן, ניצבת לה לתפארת מלכות בית דוד, מלכות ה', מדינת התורה, אשר ההלכה היהודית היא חוקתה.
זהו הסיוט שמדיר שינה מעיניהם, וכשהם רואים נציג חרדי בבית קברות צבאי ביום הזיכרון הם מבינים כי התהליך הוא בלתי נמנע, והניתוק שניסו ליצור בין העם החדש שרצו להקים ובין עם ישראל השורשי – ניתוק זה נחל כישלון חרוץ. העם השורשי נותר נטוע באדמה, הצמיח ענפים ופירות מבורכים, ואילו הם, בהתנתקם מהשורש, לא הצליחו להיקלט באדמה ונותרו כפירות יבשים להרקיב על פני הארץ. פירות הבאושים שלהם מסתובבים ברחבי העולם ומוציאים את דיבתה של המדינה, שלטענתם נגזלה מאיתם.
במידה מסוימת הם הצליחו למנוע באמצעות איומים בריוניים את השתתפות חלק מהנציגים החרדים בטקסי יום הזיכרון, כפי שהצליחו לעת עתה לעצור את הרפורמה המשפטית. אבל אלו אינם אלא פרפורי גסיסה. מה שחשוב כעת הוא שכפי שהם מבינים לאן כל זה מוביל, גם אנו – קהל יראי ה' – נבין את המשמעות של הדברים, ונקדם בלא מורא את התהליך המבורך של הפיכתה של מדינת ישראל ממדינה מערבית גויית דוברת עברית למדינה יהודית אמיתית בכל תחומי החיים.
הכותב הוא יו"ר אגודת קדושת ציון – התאחדות החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש
***