האחד במאי עבר, כמו בעשרות השנים האחרונות, בלי מצעדים גדולים עם דגלים אדומים בחוצות הערים. היו מופעי זמרים מטעם ההסתדרות, וכנס בבית ברל שבו נאספו מתנגדי הרפורמה המשפטית לדיונים במצב. בעצם היו שם אנשי הצווארון הלבן, לא הצווארון הכחול של ברל עצמו והפועלים שעמד בראשם.
והנה סיפור קצר שימחיש עד כמה השתנה היחס ליום זה. שבועות ספורים לאחר הכרזת המדינה עלו לעמק בית שאן שתי קבוצות צעירות להקים קיבוץ, האחת של הפועל המזרחי והאחרת של השומר הצעיר - שלוחות ורשפים. במשך כשנה ורבע חלקו את אותו מחנה מגורים ונדרשו להסדרת חיים של שלום. לבקשת הדתיים שלא יעבדו בשבת – סירבו החילונים. לא מבטלים יום עבודה, טענו. ביום הכיפורים הסכימו לשבות, אך בתנאי שיקבלו בתמורה לכך את שביתת העבודה של הדתיים באחד במאי. כך שכל צד מכבד את השני ביום הכי קדוש לו בשנה. יום הכיפורים עבר יפה, אך כשהגיע אחד במאי שמעו החברים לפתע קול מנוע של טרקטור. מבוהלים יצאו לראות מי מעז לחלל את קדושת היום – והנה נוהג בו אחד מהחילונים, כשהוא מצהיר "בגלל אחד במאי לא מבטלים יום עבודה"...
גלגל חוזר בעולם
באותה עת הזרם הקומוניסטי, שהיה אתאיסטי באידאולוגיה ושלל את הדת בהגדירו אותה כחלק מהמערכת המנצלת את הפועל – הפיל חללים רבים בעולם כולו, ובעם היהודי בפרט. ילדיהם של רבנים ודיינים, אדמו"רים ובעלי בתים נטשו את האמונה ואת קיום המצוות והצטרפו למהפכה. "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", שרו בגרון ניחר, תוך שהם מגדירים את דמם הנשפך "שמן בגלגלי המהפכה". נראה היה כי היהדות הפכה לשיטה שאבד עליה הכלח.
אך היו מי שהחזיקו באמונתם ולא התייאשו, האמינו כי גם תופעה זו תחלוף והיא אכן חלפה עם השנים. בעצם, כך היה במשך דורות רבים. כמו מי שהחזיקו באמונתם לנוכח תנועת ההשכלה, למרות שנראה היה כי אין עוד קיום ליהדות בצורתה הישנה שומרת המצוות ודבקה באמונתה, וכעת יש לזרום עם הזמן, ולהצטרף לתנועת הנאורות והקדמה. לימים, בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, התעוררה תנועת תשובה אצל צעירי גרמניה שלפתע גילו כי אחיהם דבקים בתורת משה, האותנטית והנצחית, ולעומת זאת היהדות שלהם שטחית ומאמציהם להשתלב בחברה הגויית נתקלים באנטישמיות מובנה.
זה מה שקרה גם בימי המתייוונים, שלעומתם עמדו המכבים השומרים על המצוות ומוסרים עליהן את הנפש. מן המתייוונים לא נשאר הרבה, והמכבים הפכו לכוכבים בשמי ההיסטוריה היהודית. הם לא ניסו "לשלב" בין תרבות יוונית ליהדות, אלא שמרו מצוות בדבקות ובמסירות נפש. אם כן, מוכח כי גם כשהמצב נראה קשה וכמעט אבוד, יש להמשיך ולהחזיק בעוצמה באמונה ובמצוות. רק כך מצליחה היהדות לשרוד ואף להתפתח ולהתחזק למרות הסערות שתוקפות אותה בעוצמה רבה מכל הכיוונים.
למצוא את המקור בתורה בלבד
אחד המכשולים הרובצים לפתחנו בעת כזאת הוא הניסיון לפרש תופעות פוליטיות, חברתיות או פילוסופיות כהתגלות דבר ה' בעולמו. במקום שהתורה ומצוותיה ינחו אותנו, והשאלה כיצד ניתן ליישמן בדרך הטובה ביותר – נתפסים לעניינים אחרים, בחלקם חולין ובחלקם אפילו טומאה, ומנסים "להבין" מה הקב"ה רוצה לומר לנו.
ובכן, את מה שרצה לומר לנו כבר נתן בתורתו, שבכתב ושבעל פה. אמת שהראי"ה אמר שיש להתייחס לעניינים שהזמן מביא בכנפיו ולא להתעלם מהם. אלא שהוא היה גאון שבדורות רבים לא נמצא כמותו, וכל תורה שבכתב ובעל פה פרושה לפניו כשמלה. שלא לדבר על עוצם קדושתו ופרישותו, ענוותנותו, ידיעתו העמוקה והמקורית בתורת הסוד שממנה שאב את תורת העלאת הניצוצות הטובים שבשיטות הרוחניות הרעות.
לגופה של שיטתו – כשמצא אפילו את החיוב בכפירה, הרי שבאותה עת הוא שולל אותה מכול וכול ומגנה אותה בכל פה. הוא מעמיק להסביר את הסיבות לה ואת התועלת שתוכל לצאת ממנה. בעיקר הגברת לימוד האמונה והעמקתה, כך שתתרומם ותיתן מענה לכופרים שמאסו באמונה השטחית. זאת תוך שהוא לא ממתין עד שהתהליך יבשיל אלא לוחם לשמירת הפרהסיה היהודית ברחובות הערים והיישובים, בראשם חוקת השבת שהנהיג בתל אביב ונעשתה מודל לכל הארץ (לא למותר לציין מכתב נרגש שכתב למאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, "להסיר את ההפקרות ואת פריצת גדרי הבושה האנושית, בקשר עם הרחיצה (המעורבת) שעל שפת הים בעירייתנו היקרה אשר עליה כבודנו וגאוותנו"). הוא גם הגביר את הדרישה לשמירת ההלכה לכל פרטיה ודקדוקיה. בהיתר המכירה, למשל, החמיר יותר מאשר קודמיו, והותקף בשל כך בידי המתיישבים החילונים.
אך החשוב מכול – נקודת המוצא. בעוד שהראי"ה יוצא מהנחה שכל דבר טוב בעולם יש למצוא את מקורו בתורה, וכשהוא מגיע לפנינו לבוש לבושים של חולין או טומאה יש להפשיטו מהם ולהעמידו על טהרתו, הרי שמי שזורמים עם הטרנד לוקחים את האופנה הרוחנית ומקשטים אותה בציטוטי מקורות תורניים, כשאינם יודעים כיצד מבחינים בין טמא לטהור ובין חול לקודש. הלוא מפני זה הזהיר הרב קוק עצמו, שמי שאינו מסוגל לכך ומנסה להוציא יקר מזולל - יושפע מהטומאה ויימשך אחריה אל מחוזות החושך.
אסיים במה שפתחתי. בזמנו של הראי"ה הנושא החברתי היה סוער במיוחד, כשהמהפכה הקומוניסטית השפיעה על העולם כולו. מתוך אותו ביטחון וממקורה של תורה מגיב הראי"ה תוך שהוא נותן פרופורציה נכונה למתרחש באומרו: "חיים וסואנים הם לשעתם החיים החברתיים, אבל מה חדל מה קטן ודל הוא חייהם, מה גדולה היא הריקניות הנשארת בלב אחרי כל ההתרגשות הרבה של המלחמות והמהומות, כשאין בהן תכלית נצחית כי אם חיים עוברים של קבוצות יחידים. גם הערך של התעוררויות חברתיות כוללות, בייחוד כשבאות בשאון ובהתפעלות המלהבת את הלב ומקדרת את הדעה, לא יגדל הרבה מזה. אם אין תכלית עצמית נצחית אידיאלית, שתוכל להעלות את הכול" (אורות התחיה, ה).
במילים אחרות, סיסמאות נלהבות כגון "העם דורש צדק חברתי" הן דלות וריקניות, שהרי אינן מטפלות אלא בחיי החומר. התעוררות לחיים של אמונה וקודש, תורה ומצוות, הכוללים צדק, הוגנות, יושר, שכר הגון לפועל ועוד – היא ורק היא תביא לתיקון המיוחל.
***