את מה סופרים?

אומרים שאם אדם רוצה ללמוד טוב את החומר, כדאי לו ללמד מישהו אחר. לפני יומיים הזדמן לי ללמוד חברותא עם כמה סטודנטיות חילוניות.

למדנו על 'ספירת העומר 'על מיתתם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה מפני שלא 'נהגו זה בזה'. ויותר ממה שלימדתי, למדתי בעצמי.

אחת מהסטודנטיות הנפלאות הסתכלה אלי ושאלה בפשטות: "אם הם ידעו את התורה אז איך לא ידעו לכבד אחד את השני?" אז דיברנו על מחלוקת ואיך אם היא 'לשם שמים': אם היא כנה ואותנטית, סופה להתקיים ואם היא לא אז כנראה שהיא שקרית ומונעת מהרבה כוחות אגו וכשמישהי אחרת שאלה: איך יודעים אם מחלוקת היא אמיתית? אמרתי לה שבית הלל התחתנו עם בית שמאי.

כי למרות שהם מייצגים שני בתי מדרש שונים שחלקו זה על על זה, המחלוקת שלהם לא הייתה אישית. היא הייתה מלאת כבוד קבלה ואהבה. הם נכנסו זה אל הבית של זה.

ואז השתרר קצת שקט, וכל אחד חשב על הימים שלנו, ימי הספירה שאנחנו סופרים כל יום מהפגנות תל אביב להפגנת המיליון של ירושלים, מהפגנות תחילת החורף ועד ההחלטה שאולי תהיה בקיץ ובעיקר חשבנו על ה'מגיפה' שבאה לעולם, מגפת הפילוג, מגפת המילים הרעות, המכפישות, מגפת חוסר הכבוד מגיפה שמבדלת בין אחים, שמתרחשת אפילו בתוך משפחות, בין שכנים, בין קהילות.

ואז דיברנו על הנחמה הגדולה שיש באור של ל"ג בעומר, איך פסקה המגיפה ונתגלה הסוד אותו לימד רבי שמעון, על עומקי תורה הרואים עמוק אל תוך הנשמה ולא אל הרושם החיצוני.

"אז למה ממשיכים לספור אחרי לג בעומר?" היא המשיכה להקשות "הרי נפסקה המגיפה?" והשאלה שלה: הדהדה מימי מצרים דרך המרגלים והמתלוננים, דרך ימי מחלוקת בר כוכבא, עד ימי בניית בית הלאומי ציוני של ימינו. "אנחנו סופרים" אמרתי לה "כי אנחנו בדרך. סופרים כל מאמץ, בדרך להיות עם חופשי בארצנו. מיציאת מצרים, מהגוף השבור של העבדים עד לימי הנפש החופשית החירותית, שתקבל את התורה שהיא מכתב חרות על הלוחות ותגיע אל הארץ ותזרע שדות חיטה ותשים את הפירות המתוקים בטנא"

והיו חיוכים ותקוות בלימוד שלנו, והצלחנו בערב אחד לספור את פעימות הלב והתקוות של כולנו.