בכנות, אני מבין את טענותיו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, אני מבין את הכעס, אני מזדהה עם חוסר האונים, עם התחושה שהוא מתקשה לבצע את מה ששלחו אותו לבצע ארבעה עשר מנדטים ולא באשמתו.
אני - וכמעט כל אזרח בישראל - משוכנעים שיש לנו בעיה קשה עם עזה, שיכולת ההרתעה של ישראל נשחקה, שיש בצה"ל הרבה יותר מדי בכירים שמעדיפים 'להכיל' סיטואציות ופחות מדי 'וינטרים' שאולי היו ממליצים לדרג המדיני על כיוונים אחרים. עד כאן הכל נכון.
מצד שני, יש לנו כאן מספיק שנות נתניהו כדי לדעת שבסופו של דבר הוא עושה את הדבר הנכון מבחינה ביטחונית, שבמשך כהונותיו כראש ממשלה היה כאן מספר ההרוגים הממוצע הנמוך ביותר מטרור מאז הקמת המדינה, ושאפשר להיות בטוחים לחלוטין שהוא מעוניין לשמר את תדמיתו כ'מר ביטחון'.
אפשר גם לצאת מנקודת הנחה שנתניהו המנוסה מכיר עוד נקודות מבט שאזרח מן השורה, ואפילו שר, לא תמיד יודע לשקול. בין אם מדובר בהשלכות מדיניות ובין אם בשיקולים ביטחוניים אחרים.
ככלל, חילוקי דעות ואפילו מחלוקות חריפות הם דבר בריא. לעולם ועד אעדיף ממשלה תוססת ובה דעות שונות מאשר קו מונוליטי שכולם חייבים להתיישר לפיו. אבל יש דרך לעשות זאת.
אין טעם לשחק במשחקי מי אשם ומי התחיל: האם בן גביר בקריאה לנתניהו לפטר אותו, או נתניהו בהודעה שהוציא הליכוד וניסתה להעמיד את בן גביר במקומו, האם בן גביר שחברי הכנסת שלו נמנעו מלהגיע להצבעות במליאה - דקה וחצי לפני פתיחת ההצבעות הקריטיות לקיום הקואליציה על התקציב, או נתניהו שנמנע מלהזמין אותו לפורומים ביטחוניים רלוונטיים. משחק ההאשמות הזה יכול להימשך עד אין קץ, ומלבד פרנסה שמנה לפרשנים פוליטיים יש בו אפס תועלת לאזרחי ישראל.
דבר אחד צריך להיות ברור לשני הצדדים: על חילוקי דעות, חריפים ככל שיהיו - לא שורפים את המועדון. לא מפרקים את הממשלה הזו ולבטח לא הולכים לבחירות. מה גם שאם נתייחס ברצינות לסקרים, ולכל הפחות למגמה שהם מציגים, לא מחכה לנו משהו טוב יותר מעבר לפינה.
נתניהו ובן גביר, או אנשיהם, צריכים כבר הלילה להסתגר בחדר, ללבן את הנושאים השנויים במחלוקת ולא לצאת ממנו עד שיעלה עשן לבן. מותר גם להסכים שלא להסכים, מותר גם להשאיר נושא או שניים שנויים במחלוקת ולבנות לו"ז מהיר לפתרון. אסור בשום אופן לעבור להכרזות בומבסטיות על פירוק אפשרי של הקואליציה.
ואולי זה זמן טוב להזכיר לכם: הקואליציה והממשלה הזו היא לא שלכם, היא שלנו. כאזרחים, אתם, חברי הכנסת של הימין, שווים בדיוק שישים וארבעה פתקים בקלפי. הכוח שלכם מגיע ממיליוני הקולות שלנו, מצביעי הגוש, ואנחנו רואים את הנעשה ולא מאמינים. לא לנער הזה התפללנו.