מילת המפתח היא פחד. המחאה ה"דמוקרטית" ביותר בתולדות ישראל מצטיינת בסטליניזם מהסוג המפותח. כל מי שאינו מיישר קו מבין בעצמו לאן תוביל דרכו המקצועית, והתוצאה בהתאם: דממת אלחוט מפוחדת של מי שמעיזים לסבור כי אולי הרפורמה המשפטית אינה השטן בהתגלמותו. הסימפטומים זהים: כבר דיווחנו בעבר בעיתון זה על ההשתקה באקדמיה - מרצים, חוקרים בכירים וסטודנטים שאינם מעיזים להביע עמדה מחשש לפגיעה בקידום המקצועי, במינויים או בהשלמת התואר. שמענו מהם על החשש לחתום על עצומות ולהזדהות בשם מלא ובפנים גלויות, על אף התנגדותם העמוקה לדיקטטורה המחשבתית מבית היוצר של השמאל.
בשבוע שעבר תיארנו בטור זה סצנריו זהה המתרחש תחת חסותה של ההסתדרות הרפואית. מתחת לגל הדורסני הזה העזו כמה מאות רופאים, מתוך אלפים שמזדהים עם עמדתם ושותקים, להרים ראש אחרי חודשים ארוכים ולהביע דרישה להתנהלות מקצועית שתשמור על כללי האתיקה הבסיסיים ביחסי רופא-מטופל.
השבוע פנו אלינו פעילי מטה ההייטקיסטים, שמתארים תנועה דומה: בכירי תחום ההייטק הישראלי התגייסו כמעט טוטאלית למאבק ברפורמה, ובדומה להסתדרות הרפואית, גייסו את עובדיהם לשורות המפגינים ללא הבחנה. אותם מנהלי חברות בכירות במשק שמילאו את ההפגנות התל־אביביות בעובדיהם שנשלחו כחיילים, הם אלה שאיימו בפגיעה בכלכלה הישראלית ולא חששו גם לממש את האיומים, וחתומים על אחוזים נכבדים מהישגי המחאה. אבל בתוככי המשרדים הממוזגים, מתחת לאורות הניאון ומול המסכים המרצדים, ישבו עובדים רבים מתוסכלים עד כאב. כן, הם עובדים בהייטק, מוכשרים לא פחות מחבריהם לעמדת המחשב, ובכל זאת סבורים שיש גם אמת אחרת. אבל גם הם חוששים לשלם את המחיר המקצועי שתתבע מהם הדמוקרטיה, ובוחרים לשתוק.
לשבור את הסטיגמה
במהלך "ימי השיבוש" השונים, שבהם חברות הייטק השביתו את עצמן ומנהליהן קראו לעובדים לצאת להפגנות, הוצפה נעמי דיסקין, מהנדסת מערכות בשלוחה של חברת סטארט־אפ מחו"ל, בהודעות נואשות מחברים עובדי חברות הייטק אזרחיות וביטחוניות. "חברים כתבו לי שהם מפחדים לבוא לעבודה בימים האלה. הם לא רוצים להשתתף בהפגנות, אבל מפחדים שיסומנו על ידי המנכ"ל בגלל הדעות ה'לא נכונות' שלהם, שהפוכות משלו. הם מפחדים להביע את דעתם". דיסקין חברה לשני שותפים נוספים – שעד היום אינם מסכימים להיחשף בשמם בדיוק בשל אותו חשש, אבל יחד איתה הם מובילים את הפעילות של מה שהתגבש ל'מטה ההייטקיסטים'. קצת לפני פסח החלו השלושה בגיבוש קבוצת ווטסאפ של עובדי הייטק מהמתרס הימני, ואט אט התרחבה הקבוצה לכדי מאות עובדים.
המטה הוא חלק מ'מטה 64' – איגוד גופי ימין דוגמת ישראל שלי, אם תרצו, חותם, תורת לחימה ועוד, שפועלים יחד בעד הרפורמה. התשתית של 'מטה 64' העניקה דחיפה להייטקיסטים, אבל כיום הם פועלים כמטה מזוהה בפני עצמו. דיסקין מגדירה את המטרות שהציב לעצמו מטה ההייטקיסטים: "ראשית, רצינו לומר שהרפורמה טובה למשק. זה שיש אנשים שטוענים אחרת, לא אומר שזו בהכרח הדעה היחידה והנכונה. שנית, אנחנו דורשים להפסיק את הפוליטיזציה של חברות ההייטק. הם מכניסים את הפוליטיקה לתוך ה'מיין טיים' של העבודה. לחברות יש אמירה פוליטית ברורה, וזה לא צריך להיות ככה. חברה במשק לא יכולה לתפוס צד פוליטי. אנחנו רוצים גם לתת ביטחון לאנשים, ההתאגדות נותנת כוח לעובדים בחברות שחושבים אחרת. אנשים כבר אמרו לי שהמטה שלנו נותן להם תקווה, שהם לא לבד".
הצעד הראשון היה פרסום עצומה, שכתוצאה מהמצב האבסורדי חתומים עליה 400 עובדי הייטק ששמותיהם שמורים אצל אנשי המטה אך אינם מפורסמים, שכן החותמים חוששים ששמם יפורסם ברבים, שמא יבולע להם מקצועית. בין החותמים גם בכירים בחברות חשובות במשק. בעצומה, שעליה חתומים יזמים, אנשי תעשיות ביטחוניות ומשקיעים ומנהלים בקרנות הון סיכון, מתארים החותמים את המציאות של תמיכה פומבית של ראשי החברות במאבק הפוליטי, הקריאה למשיכת השקעות ועוד, שהביאה אותם לחשש ממשי מהבעת עמדתם השונה.
הם מסבירים את תמיכתם ברפורמה, שלדבריהם תשיב את האמון הבסיסי הדרוש במערכת המשפט, ובניגוד לזעקות השבר משמאל טוענים דווקא כי מהלכים אלו "יאפשרו את הגדלת ההשקעות במדינה", מאחר שהרפורמה תיצור, לדבריהם, "מערכת חוקים יציבה וידועה לכול", שאינה נתונה לגחמות אקטיביזם שיפוטי ויועצים משפטיים שגורמות "לחוסר אמון של המשקיעים ביציבות מערכת המשפט במצבה הקיים". הם קוראים להמשך החקיקה, ובמקביל דורשים לשמור על "שיח ראוי וסביבת עבודה בטוחה ומכילה שאינה נוקטת צד פוליטי, ולשמור עלינו כעובדים... החוששים ומאוימים מסנקציות ופיטורין".
בין הבכירים החתומים על העצומה ניתן למצוא שמות כמו: יחיאל תושיה, מנכ"ל ויזם קבוצת יוניטסק, רונן רבינוביץ', יזם ובעלים של חברת וולסורס בע"מ, יעל כהן אליאס, מנכ"לית ובעלים של חברת בוקס און טיים, עמוס חכמון, מנהל פיתוח בחברת וואן, נחמיה אמיר, מנכ"ל אמג'ינטק בע"מ, לירון מלעי, מנהלת פרויקטים בחברת Idi ventures, יואב לוי, מדען ראשי, יוליה פולביה ווהל, בעלים של טקטייל וורלד, ועוד בכירים בתעשייה האווירית, באלביט וברפאל שחוששים להיחשף בשמם.
במקביל, תורמים אנשי המטה את יכולותיהם הטכנולוגיות לטובת המאבק. כך למשל, בנה מטה ההייטקיסטים את אתר האינטרנט של 'מטה 64'. באתר, בין השאר, הוצגו ההפגנות ברחבי הארץ במהלך השבוע, מה שהיה תשתית נוחה לקידום הפעילות. כלי נוסף שמיוחד להייטקיסטים הוא פיתוח אלגוריתם שינתח צילומי אוויר מההפגנות וישמש כלי מדעי אובייקטיבי להפקת נתונים על מספר המשתתפים בהפגנות. תחילה יפורסם המספר המדויק של משתתפי הפגנת המיליון על פי ניתוח תצלומי האוויר, ובהמשך יופעל האלגוריתם על צילומי הפגנות השמאל. התוצאות המדויקות יוכלו להעניק קנה מידה באשר לתמיכה או להתנגדות הציבורית לרפורמה. מיזם נוסף הוא יצירת ממשק הסברתי פשוט ונגיש על הרפורמה. מדובר באפליקציה נוחה לשימוש שתנגיש למי שחוששים מהשלכות הרפורמה את תמונת המציאות האמיתית, ומדוע הרפורמה דווקא תיטיב עם האזרחים.
"כשהתחלנו לפרסם את העצומה פנו אלינו המון חברים לעבודה בחוסר אמון וטענו שאנחנו משקרים, שלא יכול להיות שיש עובדי הייטק שתומכים ברפורמה. הדבר הזה חיזק אצלנו את המוטיבציה וההבנה עד כמה המטה שלנו חשוב. צריך לשבור את הסטיגמה בעולם ההייטק", מסכמת דיסקין, "אנחנו לא פחות טובים, והמשק לא שייך לקבוצה אחת בעם. ככל שנצבור יותר מצטרפים שלא יחששו לצאת ולדבר, זה יגרום לכך שיבינו שהמשק לא שייך לבעלי אג'נדה".
ליהדות יש מחיר
היה או לא היה? הדוגמנית ואושיית הרשת נטלי דדון הגישה ביום רביעי האחרון תלונה במשטרה נגד בעל בית הקפה התל־אביבי איל לוינגט, שלטענתה סירב לתת לה להיכנס לבית הקפה ולספק לה שירות בשל דעותיה הפוליטיות המזוהות עם הימין והשתתפותה בהפגנת המיליון. מלחמת הגרסאות והסרטונים טרם הוכרעה בבית הדין של התקשורת, וקשה לשים את האצבע על המניע המדויק להחלטתו של לוינגט לסלק את דדון מבית העסק שלו. בעוד דדון טענה בנחרצות כי ספגה השפלה חסרת תקדים ברחובה של עיר בשל עמדותיה הימניות, טען לוינגט כי הוא כלל לא זיהה את דדון וסילק אותה בשל הפרעתה ללקוחות העסק. אבל בין אם התלונה הזו מוצדקת ובין אם לאו, העיתוי מהווה טריגר הולם למתן רוח גבית לזו שראויה לה.
נטלי דדון, נדגיש, איננה הרבנית הראשית לישראל, וגם לא מתיימרת להיות כזו. לפני שני עשורים פרצה לזירה הציבורית־תקשורתית כשהחלה בקריירת דוגמנות מצליחה ובמקביל התפרסמה כמנחת טלוויזיה וכוכבת תוכניות ריאליטי. אבל בשנים האחרונות התחלפה הקריירה המוחצנת והרדודה במשהו אחר. דדון הפכה להיות מוכרת יותר מכול בזכות היותה משפיענית רשת שמאחוריה לא פחות מ־800,000 עוקבים. בכוח החדש שניתן בידה היא עושה לא מעט טוב, ובכיוון פחות צפוי ביחס לאנשים מהמילייה שלה: מסרי הסברה פרו־ישראליים שוטפים את חשבונות הרשת שלה, תמיכה בישראל מול העולם ומענה חד כלפי מי שמוציאים את דיבת המדינה רעה, גם אם הם יהודים או ישראלים בעצמם. דדון רואה בעצמה שליחת הסברה שממלאת ואקום שבו מדינת ישראל אינה נוכחת, ומסריה זוכים לחשיפה רבתי באמצעות "סיירת הסברה" שהקימה עם שותפים נוספים. היא עצמה עמלה על יצירת תכנים כתגובה לשלל משפיעני רשת שמושכים לכיוון ההפוך.
אבל דדון לא חששה להתקדם הלאה – היא לא נשארה רק בעמדת מחבקת דגלים, אלא חצתה גבולות מדיניים ורעיוניים, כמו למשל הקו הירוק. היא הצטרפה לסיור מקיף ברחבי השומרון יחד עם ראש המועצה יוסי דגן, והעלתה מתוכו רשמים ותמונות שלא הותירו ספק באשר לצד שבו היא ממוקמת: "סיימנו סיור מהמם בשומרון... יש כאן גם תיירות, והכי חשוב - אנשים אידאולוגיים מדהימים". 800,000 עוקביה זכו להזמנה אישית לטייל בשומרון: "אני מזמינה את כולם לבוא ולבקר כאן. מחכים לכם כאן יקבים, מעיינות וצימרים - יש כאן עולם ומלואו שבכלל לא היה לי מושג שאפשר לראות כאן, בארץ ישראל - במדינה שלי".
דדון לא עצרה בשומרון המוסדר והמוכר, והמשיכה הלאה מעבר לקו ששרטט עד לא מכבר חוק ההתנתקות. כאשר ארגון השמאל הקיצוני 'זזים' ביקש ממנה להצטרף לצעדה שמטרתה להחריב את המבנים שעמדו בחומש, דדון פוצצה את הפרשה בזעם בחשבון האינסטגרם שלה. לאחר שצילמה את ההצעה שקיבלה מהארגון, כתבה: "בשיא החוצפה, ישירות למייל שלי, מי צריך אויבים כשיש אתכם?" והוסיפה: "החוצפה. תורידו את משקפי ההזיה שלכם ותראו מי באמת מנהל את המדינה, כי איבדתם אותה. חתיכת הזויים. אתם קוראים ליהודייה לגרש יהודים כדי לאכלס פלשתינים, ואתם יהודים בעצמכם? א־לוהים, כמה התרחקנו ממך. לא נמאס לי ממתנחלים, נמאס לי מעם מזוכיסטי שמביא חורבן על עצמו".
מאוחר יותר, הפך הסור מרע גם לעשה טוב: דדון לא רק סירבה להצטרף לפעולות השמאל נגד חומש, אלא נידבה את כישורי ההנחיה הטלוויזיונית שלה ליום שידורים מיוחד באולפני 'ערוץ 7' שבו ריאיינה את נשות אברכי הישיבה בחומש.
דדון אוחזת בחבל לא־פוליטיקלי־קורקט נוסף, ושמו יהדות – תוכן שנוכח היטב בחייה האישיים וגם בחשבונות הרשת שלה. "אנשים אומרים 'היא השתבשה, תכף זה יעבור לה', אבל אני יודעת שכל כוח שיש לי בגוף מגיע מבורא עולם, אני בת של מלך. יש לי אבא שהוא יותר גדול מהכול. זה נותן לי כוח בחיים", סיפרה בריאיון לאתר ynet. היא מודה אומנם כי תחום הצניעות לא בא עדיין לידי ביטוי בצילומים שלה כדוגמנית וכמגישה, אבל "לא יודעת מה ילד יום". כך למשל נטלה חלק בישיבת השדולה לחיזוק הזהות היהודית שהקים חבר הכנסת אבי מעוז בכנסת הקודמת, ודיברה על חשיבותו של החינוך הדתי.
ובהגמוניה התרבותית הישראלית, כצפוי, אישה כמו דדון משלמת מחיר. באותו ריאיון ל־ynet שיתפה דדון את הגולשים בחוויות אישיות של איומים ברחוב, וגם במחיר כלכלי־מקצועי שנגבה ממנה מאז הפכו דעותיה למה שהן כיום. תעשיית הבידור, שדדון הייתה חלק בלתי נפרד ממנה, סימנה לה בדיוק מה תוצאות הבחירה במחנה הלא נכון. "הדירו אותי. בוא נגיד שלא הגיעו ההזמנות האחרונות להשקות", היא מספרת. "לא יודעת, לא רוצה לשייך את זה באופן אוטומטי לדעות שלי. אבל אני לא באותו מקום, הדמות שנראית טוב ומקשטת את האירועים. עכשיו אני עם דעה, אז זה פחות מתחבר ולא רוצים".
אז עם או בלי תקרית בית הקפה, הימין זקוק לעוד אושיות דוגמת דדון, שבוחרות להביע עמדות אמיתיות ללא מורא, תוך נכונות לשלם מחיר – ועלינו לתגמל אותן ציבורית בהתאם. הקפה, לפחות, צריך להיות עלינו.
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***