לא הייתי טורחת להתייחס להפגנה שהייתה אצלנו בבוקר. גם ככה אין לי עודף זמן, ובדמוקרטיה מותר להפגין. גם בשעות הבוקר.
ואנחנו נלחמים שתהיה פה דמוקרטיה אמיתית, כזאת שהעם הוא הריבון ויש איזונים ובלמים, ולא לאפשר למצב הדקטטורי שקיים היום שבו חמישה עשר שופטים שבוחרים את עצמם, יבטלו חוקים, יפרשו את הקיימים בצורות הזויות, ויכריחו את כולנו להתנהל לפי האג'נדה המצומצמת שלהם.
לא הייתי מתייחסת. אפילו לא להפגנה מכוערת שבה חסמו את הכביש היחיד בשכונה שלנו, ועכבו את השכנים מלהגיע לעבודה בזמן. עד שהגיע המשטרה ופלסה דרך.
אפילו לא הייתי מתייחסת להפגנה נמוכה ומכוערת שבה עושים מיצג של גופות בשכונה שבה מחצית מהתושבים לפחות ראו גופה או פצועי פיגועים במהלך חייהם. כולל הילדים.
לא הייתי מתייחסת, כי כבר הבנתי לצערי שבתל אביב לא מבינים באמת מה זה מתח בטחוני ומה זה פיגוע שרודף פיגוע. גם הבנתי שטייסים הורגים מלמעלה, ולא רואים את החבר לנשק שנפצע, את השכן שחוזר מדמם מאבן שמחבלים זרקו עליו בדרך, את השכנה שחוזרת מבוהלת כי בקבוק התבערה פספס אותה רק בשניה, ואיזה נס.
אפילו, להבדיל, הם לא ראו את הלבן בעיניים של המחבל שהרגע איש הבטחון של הישוב חיסל. משהו שם מנותק. אטום.
עכשיו, בשכונה, עוברים בית בית ושואלים לאיזה ילד המיצג הזה העלה טראומה, כי יש כמה פריווילגים תל אביבים שיש להם מספיק כסף כדי להפסיד ימי עבודה על ימי עבודה וללכת להפגין בבקרים.
ועדיין התייחסתי להפגנה. יודעים למה?
כי לא מספיק שבאו לפה בבוקר להפגנה נמוכה, ומנותקת, שגרמה פה לתושבים טראומה מכל מה שמזכיר את המפגינים, הם גם העזו בחוצפה ובגסות רוח לספר בראיון לתקשורת שהשכנים האהובים שלנו, הנפלאים, אלה שפותחים את הבית באהבה להמוני אורחים בכל שנה- גם לכאלה שלא דתיים, גם לחרדים וגם לדרוזים, אלה שמכבדים כל אדם, אלה שמכינים ארוחה חמה לשכנה שילדה, עוזרים בשמחה ובצער, אלה בדיוק קיללו אותם, פגעו בהם ולא יודעת מה עוד.
על זה אני כבר לא מוכנה לשתוק: ההוא שהתראיין ושיקר במצח נחושה ברדיו, אתה ביזיון. שקרן מהזן הנחות ביותר. השכנים שלנו יצאו אליכם עם בייגלה לכבד אתכם, אחרים יצאו לשמוע מה אתם רוצים, להתווכח. בצורה חביבה. בנעימות.
חבל שאני לא יודעת מי אתה. חבל שהשכנים שלי נחמדים מידי ולא תובעים לך את הצורה. איכס. אתה לא נלחם על הדמוקרטיה, אתה סתם איש קטן.