שמתי לב שמשהו השתנה: אני זוכרת רק מקרה אחד ויחיד מילדותי של חרם בכיתה שלנו בהרצליה, בשנות השמונים והתשעים. אני מקבלת עכשיו מהורים, וגם מילדות ונערות, אינספור סיפורים, לקראת הסדנה החברתית שתיפתח בקרוב בזום.
בגלל המצב הנוכחי בכיתות, הבנות מבקשות ללמוד על ביטחון עצמי, דיבור בציבור, מיומנויות חברתיות, על יצירת אווירה טובה בכיתה כדי למנוע מקרים בהם ילדים מרגישים "שקופים" ודחויים.
מה נשתנה? האם רק בגלל הרשתות החברתיות יש היום כל כך הרבה חרמות ושיימינג? למה צריך לעבוד כל כך על מיומנויות תקשורתיות בסיסיות אצל ילדים ונוער? למה הם לא יודעים לדבר בציבור בביטחון, ליצור חברויות וקשרים, להביע את עצמם? למה בנות מספרות לי שהן כל כך רוצות שהאווירה בכיתה תהיה שונה, טובה יותר, חברותית יותר?
מומחים מקצועיים יגיעו ללמוד עם הבנות ולתת תשובות, והמשתתפות גם יראיינו את יובל דיין, יונתן רוזנהק, יונתן פולארד ועוד. אבל אם יש לכם מחשבות ותשובות אשמח לשמוע: האם משהו השתנה מילדותנו? האם יש היום יותר תופעות כאלה, ולמה? איזה כלים צריך לתת לילדות ולנערות של היום?