כל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם ומלואו

'וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת'. כך אומרת התורה לקראת סוף פרשתנו. יותר ויותר הסכין, האקדח, האלה ולא פחות ההגה, הופכים לשפת הרחוב. בשנה שחלפה יתרחשו 138 מעשי רצח צלם אנוש, כ- 75% מהם במגזר הערבי.

פרשתנו הקודמת קדושים, פותחת בדרישה לכלל ישראל להיות במדרגה גבוהה של ממלכת כהנים וגוי קדוש - 'קדושים תהיו'. פרשתנו פותחת במדרגה הגבוהה אליה מחויבים הכוהנים עצמם להיות בחייהם בכלל ובעבודת בית המקדש בפרט. עבודת בית המקדש דורשת מהם לחיות בקדושה ובטהרה, הן בנישואיהם ואפילו בקבורת המת, אסור להם להיטמא מלבד לשבעה קרובים. ולא עוד אלא שהכל צריך להתבצע בשלימות ללא כל מום.

הן שלמות מקריב הקורבן והן שלימות הקורבן עצמו. כפי שמסביר בעל מצודת דוד במלאכי א', וכי שייך להקריב למלך דורון בעל מום? אך אומר דוד המלך, 'מי יעלה בהר ה'' - זו עלייה מבורכת, אך 'מי יקום במקום קדשו' - זוהי הגבורה האמיתית, הגבורה בהתמדה ובהשתדלות להישאר ולהחזיק מעמד במקום קודשו, כדרישת התורה 'קדושים תהיו' אשר ממנה קיימת סכנת התדרדרות עד למכה אדם ובהמה שבסוף הפרשה. ובתווך כדי למנוע את אותה התדרדרות, גם באשר לשחיטה לשם הקרבת קורבנות או אכילה, מזהירה אותנו התורה שלא נתרגל ונקל בהריגת בעלי חיים. לכן, עלינו להישמר שלא נגיע למצב בו שור או שה נשחטים הוא ובנו ביום אחד, כדי שלא יגרם צער לבעלי החיים, וכדי שלא יכלה המין.

ואכן, כך מסביר ספר החינוך את שורשי המצווה של איסור שחיטת 'אותו ואת בנו ביום אחד'- 'שייתן האדם אל לבו שהשגחת הקב"ה היא על כל מיני בעלי-חיים בכלל, ובזכות השגחתו עליהם יתקיימו לעולם כי השגחתו בהם זהו קיומם, ועל כן לא יבטל מן המינים לגמרי כל ימי עולם... על כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד... ועוד נוכל לומר בעניין... שהוא לקבוע בנפשותינו מידת החמלה ולהרחיק מידת האכזריות שהיא מידה רעה, ולכן אף על פי שהתיר לנו הא-ל מיני בעלי חיים למחייתנו, ציוונו לבל נהרוג אותו ואת בנו ביום אחד.

לא זו אף זו, השחיטה עצמה אמנם הותרה ככל שהיא לצורך האדם, אך עם זאת, גם בשחיטה באה לידי ביטוי מידת הרחמים והפחתת צער ההמתה, בכך שהשחיטה מותרת באזור הצוואר בלבד. כך השחיטה היא מיתה קלה יותר, שכן העורק המספק את מירב הדם למוח עובר דרך מקום השחיטה, וכך המוח קולט פחות את תחושת הכאב מחמת החוסר בדם ובחמצן. בנוסף, לשם כך, גם על סכין השחיטה להיות חדה וחלקה, ועל החיתוך להיעשות בתנועה מהירה.

אמנם איסור צער בעלי חיים לא נאמר מפורשות בתורה, אך נלמד הוא מתביעת האתון את בלעם, 'למה הכיתני זה שלש רגלים?'. ויש אומרים שהוא נלמד מהמצווה של פריקה, המחייבת את הרואה חמור ואפילו חמור שונאו, רובץ תחת משאו, עליו לעזור לו – 'עזוב תעזוב עמו'. ויש מצוות נוספות המחנכות את נפשותינו לכך, דוגמת איסור אבר מן החי, שילוח הקן, לא תחסום שור בדישו, או איסור חרישה בשור ובחמור יחדיו, שאיסורו נובע על פי האבן-עזרא אף הוא מטעם צער בעל חיים, כי כוח החמור אינו ככוח השור, ולכן החמור מתעייף ויש לו צער פיסי ממשי בעת חרישה עם שור. או מנימוקים אחרים, שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה, ולכן החמור יהיה סבור שהשור אוכל, ויצטער בשל כך. או משום שזה צער בעלי חיים לבעל-חי לשכון עם בעלי חיים שאינם ממינם, וקל וחומר לעשות מלאכה יחדיו. הצד השווה שבהם הוא מניעת צער בעל החיים. ועל כל אלה, החובה המוטלת על כל יהודי לאפשר לבעלי החיים הנמצאים ברשותו לנוח ממלאכה בשבת. כל אלה מפוזרים הם על פני התורה כולה. ופרשתנו כאמור מסיימת בכך שאף אסור להכות בהמה, 'וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה'.

כל אלה מלבד שהם רצון ה' המתגלה לנו על ידי מצוות התורה, מהווים הם חינוך לנפש היהודית מפני האיסור החמור של 'לא תרצח'. מהווים הם בלם מפני הסכנה שבאותו מדרון חלקלק, ירידה תלולה ממדרגה זו של 'קדושים תהיו' וחובת הכהנים לחיות בקדושה ובטהרה שבראשית הפרשה, עד כדי רציחה שבסופה.

וכך אומר רבי דוד הכהן מג'רבה, עיר הכוהנים: 'הכתוב אומר 'וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת' - התחיל הכתוב במכה בהמה, אף שאין לבהמה ערך בהשוואה למעלת האדם, אך מסיים הוא ב: 'וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת'. ביקשה התורה ללמדנו שניזהר בהכאת בעלי-חיים, לא רק משום צער בעלי-חיים , אלא כי המזלזל ומכה וחובל בבהמה, קיים סיכון שנפשו וליבו יהיו גסים יותר ויותר ויגיע עד כדי חבלה באביו ובאמו כדברי רש"י, או אף כדי רצח אדם, כדברי האבן-עזרא וכפי שמוכח מלשון תרגום אונקלוס 'ודיקטול אנשא יתקטיל' - רוצח אדם ימות. כי כאשר אדם מתרגל להרים יד על בהמה, סופו שירים יד על חברו, ופעמים אף יהרגהו. ועל כן הזהירה התורה להישמר מכל הרמת יד, והמרים יד על חברו נקרא רשע.

אמר פעם הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין – במסכת שבת קנו, אומרים חז"ל שמי שנולד במזל מאדים יהא אדם שופך-דמים. מבאר רב אשי, שלא נחשוב שאין לו זכות בחירה, אלא עליו לבחור או להיות קצב או שוחט בהמות, או מוהל, או הורג אנשים... אדם שבחר לעצמו את מקצוע השחיטה, לכאורה נולד עם משיכה טבעית לדם, וגם רגש הרחמנות שלו מתכהה עם הזמן. לכן קבעו חכמים שכל שוחט ומוהל יעסוק רבות בהכנסת אורחים וצדקה וכך יעקור מליבו את האכזריות שמתלווה למקצוע הקודש שלו.

כל הורג נפש אדם מישראל – עובר בלא תעשה, שנאמר בדיבר השישי 'לא תרצח', דיבר הניצב אל מול הדיבר הראשון, 'אנכי ה' אלוקיך', כי אדם נברא בצלם אלוקים, 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ', רצח היא פגיעה כביכול בא-לוקים, ופגיעה אנושה ברצונו. מסביר הרמב"ן: 'הנה ציוויתיך להודות שאני בורא את הכול בלב ובמעשה, וכן לכבד את האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה. אם כן השמר פן תחבל מעשה ידיי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה...'.

לכן, כשם שכל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם מלא, כך המאבד חלילה נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא. העובדה שאיננו רשאים לדון כיום בדיני נפשות מפאת העדר סנהדרין, גורמת בהכרח להתגמדות ההרתעה, אך אין היא מפחיתה בכי הוא זה מחומרת הלאו של 'לא תרצח'.

בחוק העונשין הישראלי קיים מדרג של עבירות ההמתה, החל מגרימת מוות ברשלנות, המתה בקלות דעת, רצח באדישות או בכוונה, רצח בנסיבות מחמירות ורצח בנסיבות של אחריות מופחתת, כגון, רצח בעקבות התעללות או רצח בעקבות קנטור. כך או כך, המצב הנוכחי מוכיח שאין די הרתעה.

להבדיל, בתורה כל רצח הוא רצח. אמנם יש דרגות ברציחה. ההורג במזיד, בשוגג וההורג באונס. ויש שהוא קרוב למזיד מחמת העדר שני עדים או התראה. אך גם זה האחרון אינו יוצא לחופשי אלא מוכנס לכיפה, לבית סוהר, בתנאים קשים, הרחוקים כרחוק מזרח ממערב מתנאי הכלא בימינו בו ניתן אף להגיע לתואר אוניברסיטאי כזה או אחר. אף ההורג בשוגג, אם חפץ חיים הוא, עליו היה לגלות לאחת מערי המקלט, ושם עליו לשהות עד מות הכהן הגדול. מות הכהן שנצטווה לחיות בקדושה יתירה באופן שישפיע מקדושתו על העם כולו, ומחויב הוא להתפלל ולמנוע ריבוי מעשי רצח בעם.

רבים הם הרוצחים בשוגג בימינו כי הגם שאין בידיהם סכין, אקדח או אלה, מקלדת והגה הרכב בידיהם. הרב יצחק זילברשטיין, חתנו של הרב שלום אלישיב זצ"ל, טוען כי נכון היה מבחינה תודעתית להעמיד תמרורי אזהרה המפנים כל הורג בשוגג בתאונת-דרכים, לנוס לעיר-המקלט הקרובה, שם אמור היה לשבת עד מות הכהן-הגדול. עולמות רבים נחרבים והציבור מתרגל לכך. ויש וההתדרדרות מתחילה כשלא נוהגים כבוד זה בזה, וגם אם נמצאים הם במדרגה גבוהה, כתלמידיו של רבי עקיבא. 'עת לעשות לה'', כדי שלא יכשלו בתורתך, וזאת על ידי החמרה בעונשים, ממכה בהמה ועד מכה אדם, הן זה המכה בגלוי והן זה המכה בסתר, בוואטסאפ, בסייבר, או המלבין פני חברו בשיימינג המכונה ביוש וכדומה, ובכך להביא לחיזוק ההתרעה ולהצלת רבים מבעלי צלם אלוקים מתוך תקווה להגיע לאותה מדרגה נכספת של 'קדושים תהיו'.

עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל