לפני כ-13 שנים הציג דורון בלדינגר, מומחה לראיות ולמשפט פלילי, בראיון בערוץ 7 ובכלי תקשורת נוספים שורה ארוכה של הוכחות וניתוחי ראיות המלמדות למעלה מכל ספק על חפותו של רומן זדורוב. מדוע אם כן היה צורך בעוד 13 שנים לפחות על מנת לזכות את זדורוב על אף שבלדינגר היה עד כבר בראשית המשפט? על כך שוחחנו עמו.
בלדינגר מחזיר אותנו לשנת 2009 כאשר הוא ועוד מספר מומחים הוזמנו להעיד מטעם ההגנה במה שהוא מגדיר כזמן פציעות, בעוד שעד שלב זה התנהל המשפט כמעט ללא מומחים מטעם ההגנה.
לדבריו, כבר מהנתונים שנודעו באותם ימים ניתן היה לזכות לחלוטין את זדורוב, אך בשלבי ההמשך התווספו עוד ועוד ממצאים שחיזקו את המסקנה הזו. על הנתונים האלה סיפר בהרחבה בסרט שהופץ בשני חלקים ובהם הוא פורך אחת לאחת את הטענות לפיהן זדורוב ידע מידע מוכמן שאמור היה להיות ידוע רק לרוצח, ובחלקו השני הוא מגלה נתונים שהתבררו מאוחר יותר ומאחר ולא היו ידועים בשעת החקירה לחוקרים, לא היה מי שיטמיע אותם בהודאתו של זדורוב. כל זאת לבד מממצאים נוספים שהלכו והתבררו מתוך חומרי התביעה.
את חקירת המשטרה שבוצעה לזדורוב מגדיר בלדינגר כרשלנית בלשון עדינה, אך כחקירה פושעת בלשון ישירה. הדברים, הוא אומר, היו על השולחן וניתן היה להוכיח אותם בנקל. כבר בשנים הראשונות להליך המשפטי ניתח בלדינגר את מהלכי השחזור שביצע זדורוב, והוכיח מתוך צילומי חקירותיו כיצד הושתלו במוחו ידיעות אותן ניסה לשחזר בשחזור עצמו, ולא תמיד בהצלחה מרובה.
בדקות שלפני היציאה לשחזור, מציין בלדינגר, ניתן לראות כיצד סאונד ההקלטה נקטע שלוש פעמים בתוך שש דקות. ההסבר שניסו לתת במשטרה ולפיו מדובר ברגע החלפת הצד בקלטת שמתעדת את החקירה אינה מתקבלת על הדעת שכן גם הקלטות הקצרות ביותר היו של שלושים דקות, כלומר 15 דקות לכל צד. אין שום עילה לשלוש הפסקות בשמע. "כל פעם שראש הצח"מ נכנס לחדר הסאונד חוזר. איך בית המשפט יכול להסביר לי שהכול לא בזדון והכול בגלל החלפת הקלטות אודיו?", הוא שואל.
בית המשפט אמנם קבע שדברים לא נעשו בזדון, אך בלדינגר עדיין שואל מה פשר הקטיעות בצילום ובתיעוד שאמור להיות רצוף. לדבריו, על אף שההסבר של המשטרה על הקלטת וידאו דרך אודיו, נשמע מופרך, הוא מתקבל על ידי בית המשפט, בעוד עדויות של מומחים מטעם ההגנה, כדוגמת עדותו שלו, מתקבלות על ידי הפרקליטות כעדותו של "שכיר חרב" התאים את עדותו על פי רצונו של הלקוח.
בלדינגר מזכיר גם את קביעתו של השופט יצחק כהן ולפיה יש חשיבות רבה לראיית עקבות הנעליים מאחר ואין בזירה ממצאים ביולוגיים. "זה שקר", קובע בלדינגר ומזכיר כי מעבר לכך שמה שהוגדר כעקבת נעליים מפלילה התברר כסימני הטלפון הסלולארי של תאיר ז"ל, הרי שבמקום נמצאו 64 טביעות אצבעות, כ-100 שערות, ו-DNA זר שאינו שייך לרומן זדורוב. "לכתוב בפסק דין מרשיע שאין ממצאים זה פשוט שקר. שום ממצא לא קשר את זדורוב. השופט היה יכול לכתוב שאין ממצאים הקושרים את הנאשם ולכן לטעמו כך וכך, אבל הוא לא כתב את המילים הללו שהיו מזכות את הנאשם".
לטעמו של בלדינגר כבר בשלב ראשוני זה היה על בית המשפט לזכות את זדורוב או לפתוח במשפט חוזר, אך מאחר והודאה עצמית נחשבת בישראל כ"מלכת הראיות", על אף שרבים בארץ ובעולם הפלילו את עצמם ללא סיבה, הוחלט להמשיך בהליכי ההרשעה של אדם חסר ניסיון ומבולבל שהובטח לו שאם יודה יקבל עסקת טיעון וענישה מופחתת, מה שמלכתחילה לא יכול היה להיות כי מדובר בתיק רצח. "בן אדם קודם כל מורשע, בעיקר כשתיקים מתנהלים בתקשורת, ואז אתה קודם כל אשם ועכשיו אתה צריך להוכיח את חפותך".
בלדינגר מזכיר את הטענה סביב השלכת המכנסיים, מה שהפך לראיה מחשידה משמעותית, אך הוא מציין כי זדורוב אמר לחוקריו היכן המכנסיים ורצה שימצאו אותם על מנת להוכיח את חפותו. בנוסף, דווקא את נעליו, שאמורות היו להיות מגואלות בדם, הוא לא השליך.
בשיחה עמו מספר בלדינגר על המעקב שקיים לאורך השנים אחרי התפתחות החקירה ואחר ממצאים וטענות שעלו וירדו. לטעמו העיסוק ברשתות החברתיות אמנם סייע לפרשה לא לרדת מסדר היום, אך היא גם איפשרה לתביעה להתאים את תיק האישום נגד זדורוב על פי ראיות שהוכיחו את חפותו ועלו ברשתות.
בהמשך הדברים, כמו גם בהמשך הסרט שערך בלדינגר, הוא מספר על המסמך שנחשף לפני כארבע שנים ולפיו איכון הטלפון הסלולארי של תאיר הוכיח שהוא היה באולם הספורט של בית הספר ולא במקום בו נמצאה גופתה. מנגד נטען שהמרחק בין שני המקומות הוא שבעים מטרים ומדובר במרחק שאינו נחשב לקריטי עבור האיכון שיכול היה באותן שנים לטעות. בסרט מציין בלדינגר כי רצח שבוצע חודשים קודם לכן נפתר בעקבות איכון שהביא לרמת דיוק של שלושה מטרים, כך שהטיעון בדבר הטכנולוגיה הבלתי מדוייקת שהייתה באותם ימים, גם הוא אינו נכון.
עם זאת מספר בלדינגר כי בינו לבין עצמו דחה את טענת האיכון המרוחק מתוך מחשבה שכבר הופץ צילום של הטלפון נשלף בידי איש מז"פ מכיס מכנסיה של תאיר, אלא שעל מנת לחקור את הסוגיה התנתק בלדינגר מהקונספציה ובחן את הדברים מחדש על פי חומרי הצביעה ו"התברר שיש חמישה מסמכים עם פירוט שיחות ועדויות של רכז המודיעין של המשטרה ושל איש המתנ"ס, וראיתי שנושא האיכון הסלולארי צף בעוד מסמכים, כולל בעדות השוטר, שחזקה עלינו שהוא יודע מהי עדות, והוא אומר שהוא הגיע בעקבות איכון סלולארי לאולם הספורט".
על פרסום אחר ולפיו היה איכון של הטלפון בפינת החי של בית הספר, מציין בלדינגר כי על כך סיפר איש המשטרה שבדה את הדבר מליבו רק כדי להרחיק את שמואל ראדה ז"ל, אביה של תאיר שהיה לצידו, מהמקום ברגע בו נאמר לו שככל הנראה נמצאה גופתה.
מפירוט השיחות לטלפון של תאיר, מרצף השיחות של אביה של תאיר לטלפון שלה בתוך דקות בודדות של חיפוש ולחץ, ומעדויותיהם של רכז המודיע המשטרתי ושל איש התחזוקה של בית הספר, עולה שגופתה של תאיר נמצאה כבר בשעה חמש או חמש ושלוש דקות, אך לא סמוך לשעה שבע כפי שפורסם.
באשר לעדות זו מוסיף בלדינגר כי מהעדויות הכתובות עולה שבשעת מציאת גופתה של תאיר לא הייתה דלת תא השירותים נעולה ומי שנעל אותה היה איש המשטרה וזאת על מנת למנוע כניסת זרים. לעומת זאת בעדות מאוחרת יותר מתוארת הדלת כנעולה, ואף כזו שלא איפשרה לזדורוב לצאת דרכה, מה שחייב אותו לדלג מעל הדלת בשיחזור.
נתון נוסף שאליו שם בלדינגר לב הוא העובדה שאיש התחזוקה של בית הספר מספר על כך שניקה את זירת הרצח מכתמי הדם באמצעי ניקיון, כלור וכו', עובדה שאמורה הייתה למשוך תשומת לב בהיותה זיהום מפורש של זירת הרצח. מאחר ועדויותיהם של חבריו של שמואל ראדה מדברים על המתנה שלהם מחוץ לבית הספר עד סמוך לשעה שש וחצי, אז נכנסו למבנה עצמו, ומאחר והגופה נמצאה בשעה חמש לערך, ומאחר ובמהלך פרק זמן זה נראה המנקה כשהוא יוצא משטח בית הספר, עולה השאלה כיצד טופלה הזירה בפרק הזמן הזה ומדוע.
בלדינגר מספר עוד כי בחינת סדר התמונות של הוצאת הפריטים שהיו לכאורה בכיס מכנסיה של תאיר מלמד שבניגוד להיגיון הטלפון, שנטען שהיה בכיסה, צולם קודם מחוץ לכיס ורק לאחר מכן כשהוא יוצא מהכיס, בניגוד למוסיקה שסדר הצילום שלו היה הגיוני. המסקנה היא, הוא אומר, שלא ניתן לסמוך על תמונות מז"פ. העובדה שהטלפון נמצא כשהוא נקי מכתמי דם מלמדת ש"ככל הנראה הרוצחים הוציאו את הטלפון מהכיס, ניקו אותו וזרקו אותו באולם הספורט".
פרט תמוה נוסף הנוגע לטלפון הוא שיחת טלפון שנעשתה מהמשטרה ומרכז המודיעין המשטרתי לטלפון של תאיר סמוך לשעה תשע בערב. לכאורה, אם הטלפון בידי המשטרה אין כל סיבה להתקשר אליו. אחת ההתקשרויות נמשכת 59 שניות וההסבר שניתן לתת לדבר הוא שרכז המודיעין התקשר למספר הטלפון והשאיר את השיחה באוויר במשך כדקה על מנת למצוא את המכשיר, מה שיכול היה לעשות רק לאחר שהדרמה עצמה הסתיימה.
נתונים אלה ורבים אחרים חוברים לאיכון הטלפון של זדורוב שמוכיח שבשעת הרצח הוא היה סמוך לשומר בכניסה לחניון והמתין למעסיק שלו שיביא לו חומרי עבודה. "לאור הגילויים האלה הבנתי שמדובר כאן בזיכוי מוחלט לזדורוב", אומר בלדינגר שהציע לפרקליטו של זדורוב להעיד מטעם ההגנה, אך הבין שאין כוונה לקרוא לו לעדות. הוא פנה ישירות לבית המשפט, אך נענה שמי שיקבע את רשימת העדים מטעם ההגנה הם פרקליטי הנאשם. מאחר והתברר לו שאין כוונה לזמן אותו לעדות הגיש בקשה לשופט קולה חודשיים לאחר מכן וטען כי בידיו ממצאים חדשים שיפריכו עדויות שמוצגות לבית המשפט.
"מסרתי תיקייה עם כל החומר ועם דיסק נלווה. בית המשפט החזיר לי את המעטפה בסוף יום הדיונים ואומרים לי שלא עיינו בזה. יש כאן תיק רצח וספק לגבי אדם שכנראה נמצא בכליאת שווא, והשופט אומר לי ללכת לסנגור", מספר בלדינגר המעריך כי מאחורי ההתנהלות עומדת מגמה שלא להרעיד את המערכת ולמנוע הקמת גוף בקרה ופיקוח על המתנהל בה. הוא עצמו הגיש בקשה שלישית לשופט בטענה שמדובר בחובתו האזרחית למניעת פשע. נאמר לו שהדברים יעברו לידיעת הסנגור.
"עמדתי בפני דילמה אחרי שעשיתי כל שביכולתי להביא ראיות קריטיות לבית המשפט. הייתי מוכן לכל שאלה על דוכן העדים, אבל מנעו את זה ממני. התיק הלך לסיכומים והבנתי שאו שאשתוק לעד או שאפרסם את החומר ברשת, ולפחות הציבור יוכל לשפוט". בשלב זה הוצע לבלדינגר לקיים ראיון שהפך לסרט בן שני חלקים.
"הצדק החלקי נעשה לזדורוב שזוכה זיכוי מלא, אבל רק בדעת רוב. דעת המיעוט מיחזרה אמירות שאם הייתי מעיד לא ניתן היה להגיד אותן", הוא אומר ומעריך כי הסיבה לקיומה של דעת מיעוט היא הגנה מאפשרות לתביעת פיצוי. "אם הייתי מעיד היה זיכוי מוחלט של שלושת השופטים אוטומטית היה נקבע לו פיצוי בלי תביעה מיוחדת".
את העוול הגדול ביותר שנעשה במשפט הוא רואה בעוול שנעשה לאילנה ראדה לצד מניעת פתיחת החקירה, שזו בעיניו הדרמה והעוול הגדולים ביותר הכרוכים בתוצאות המשפט החוזר.