"כשבעלי נהרג בתאונת עבודה, עוד לא מלאו לי 24. הייתי אמא לארבעה קטנטנים והרגשתי בתוך בור שחור. זו תחושה נוראית, פשוט אין רצון לחיות! הייתי במין קהות חושים ואיבדתי את הרגישות לדברים. מיום ליום הרגשתי שאני מחליקה לתוך הבור בעל כורחי".
במילים הקשות האלו מתארת הדסה וקנין-עמר, שאיבדה את בעלה לפני עשר שנים, את תחושת האובדן והריק האדיר שממלא מי שאיבד בן משפחה. נקודת המפנה לדבריה, החלה כשחברה הכירה לה את קרן קובי מנדל- התומכת ומלווה משפחות שכולות.
"חברה הציעה לי להגיע לפעילות בקרן קובי והתלהבתי שמדובר בפעילות המיועדת עבור כל שכול או אובדן, בלי להבדיל בין שכול לאומי לאזרחי. בקרן קיבלתי מעגל תמיכה אינסופי, חברות לחיים שאני מבינה אפילו בלי לדבר. פשוט נוצרה לי שם משפחה חדשה. לעולם אהיה אסירת תודה עבורם על מה שזה עשה לי".
הדסה מספרת שקיבלה החלטה להאחז בטוב – דבר שבדיעבד הציל אותה. "קיבלתי החלטה שאני אוספת נקודות של אור ומלקטת אותן לטובת השפיות שלי. נתפסתי בזוטות ממש- קמתי מהמיטה- אור. שלחתי את הילדים לגן עם חיוך- עוד אור. שאף אחד לא יתנסה, אובדן מכניס ללב כאב סמיך מאוד שיכול לשאוב בקלות. מבחינתי הנורא מכל קרה ומה יכול להקים אותי מחדש.. החיים כפי שהכרת אותם משתנים. גם לחברה סביב, מאוד קשה להגיב לאשה החדשה שאת. הצד השני של זה הן כמובן הפרופורציות שכל דבר מקבל. המשמעות של החיים מקבלת תפנית והבנה אחרת לגמרי".
בואו להיות שותפים בהצלת משפחות על ידי קרן קובי מנדל >>>
בקרן קובי מנדל מצאה הדסה נשים שמבינות אותה בדיוק. "פתאום אני חלק מקבוצה שווה. כולנו אלמנות, האובדן מחבר מאוד אפילו שלא היינו באותו מצב או גיל. שרי מנדל, מקימת העמותה ואמו של קובי ע"ה, קלטה אותי בחושיה ורתמה אותי מיד לעשיה בתוך הקרן. כמי שחוותה עד כמה המחנה וערבי ההווי, הגיבוש, התמיכה והטיפול שקיבלתי בקרן הרימו אותי, רציתי להשקיע עבור הנשים האלו- החברות שלי- עוד ועוד. הצלחתי להוביל מהלך של סדנאות, קבוצת פסיכודרמה וקבוצות תמיכה, עשיה משותפת, פיתחנו תחביבים ומילאנו לעצמנו את הזמן בעשיה חיובית.
עד היום אני משתתפת בכל פעם בסדנה אחרת שמחזיקה אותי. בימים אלה אני משתתפת בסדנת קדרות בישוב עלי. למעשה אף אחד לא נשאר איתנו כשהאורות כבים ואם לא נדאג לעצמנו- נשקע. העובדה שבקרן מנצלים את כל המשאבים פשוט כדי להיות איתך, ולדאוג שלא תפלי- היא מרגשת עבורי ואין לה תחליף. הבחירה של שרי וסט מנדל, ההורים של קובי, לצאת מהכאב הפרטי שלהם, להיות עסוקים בנתינה וליווי משפחות שחוו אובדן, זה פלא בעיניי. יש פתיחות והרבה מקום ליצירתיות- מה היינו רוצות לקבל, מה מענין אותנו, זו מתנה אדירה".
הדסה משתפת שהליווי לא נגמר רק באלמנות אלא עוטף את המשפחה כולה. "מעבר לכל מה שהקרן נתנה לי, ובכך שמעניקה לי המון רגעים של רוגע ונשימה בתוך הטירוף. כל המשפחה שלנו שמחה, גם הילדים שלי חברים ופעילים מאוד בתוכניות. הם משתתפים במחנה מאז שהם צעירים מאוד והוא מהווה אוויר לנשימה בשבילם. זה השבוע הכי מנרמל. יש להם תיק על הגב לסחוב חיים שלהם, למשך שבוע אחד הם יכולים להניח את התרמיל הזה. במחנה מכילים אותם, מפנקים אותם, עוטפים אותם. קבוצת השווים היא מקור כח, היא מאפשרת להם להיות מי שהם בלי להתגונן, בלי להחביא שום סיפור, ומה יותר כיף מלהיות עצמך?!
בפעילויות של הקרן אין רגע דל. לו"ז עמוס ובעיקר תשומת לב. נוגע ללב שלמישהו אכפת מהילדים שלי, מישהו רואה שעובר עליהם משהו. אני תמיד אומרת שהילדים שלי לא מסכנים אבל צריך לפנק אותם ולהיות רגישים כלפיהם. הקב"ה בחר את היתום והאלמנה והם היקרים והקרובים אליו ומגיע להם יחס VIP. אם אנחנו יכולים לתת למישהי שחרב עליה עולמה – תשומת לב מיוחדת, יחס מועדף, תמיכה, אין לזה מחיר".
"אני קוראת מכאן לכל מי שיכול, לפתוח את הלב והכיס לתמוך ביתומים, אלמנות ואחים שכולים, לתת להם כח להמשיך את החיים עצמם ולא להפסיק את שרשרת האור והנתינה של משפחת מנדל".