האמת? לא חשבתי שאצפה בתוכנית ריאליטי, כזו שמשודרת בערוץ 12 ויש בה תחרות אמיתית עם גמר וזוכים. לא חשבתי, אבל הנושא שבו עוסק 'מבחן ההורים הגדול' - משפחה, חינוך וילדים – ניצח.
על הספסלים הרכים יושבים שמונה זוגות. לכל אחד מהם שניים או שלושה ילדים צעירים ומשנה חינוכית סדורה. בסיבוב הראשון מתחרות ארבע משפחות, השאר רק מגיבות, אחר כך הן יתחלפו. הילדים של המשתתפים מקבלים משימות, חלקן יחד ההורים וחלקן דווקא לא. התוכנית בודקת כיצד העקרונות החינוכיים שהזוגות מציבים לעצמם באים לידי ביטוי. התנהלות ההורים מנותחת לאורך ולרוחב, בידי כל הזוגות ובניצוחם של מנחי ההורים עינת נתן ודני פרידלנדר. המנצחים: זוג ההורים שהשיטה החינוכית שלהם היא הטובה ביותר.
אז קודם כול נפלא לראות על המסך שלנו תוכנית שעוסקת בחינוך ובמשפחה, בבית. בדילמות שמקיפות אותנו יום יום ושעה שעה. משמח לראות משפחות שיש להן שיטה חינוכית. שמעשה החינוך הוא נושא בשבילן, שהן משקיעות בו הרבה, גם אם זה אומר לצעוד בבטחה נגד הזרם.
מנגד יש גם שאלות על הפורמט. זו טלוויזיה, זה ריאליטי. הדרמה מהונדסת ומועצמת. הייתה כאן בחירה של ההפקה בזוגות ששיטת החינוך שלהם קיצונית, חדה וברורה ולא כזאת שהיא גם וגם. זה מודל מלאכותי, שכמעט לא קיים במציאות. אבל זה לא רק זה. השאלה הגדולה שקשה להתעלם ממנה היא סוגיית החשיפה של הילדים. הם צעירים מאוד ושותפים מלאים בתוכנית. איש לא מבזה אותם, אבל עדיין מצלמים אותם במרחב הביתי, במטלות מחוץ לבית, במעין מבחנים שהם אמורים לעמוד בהם. לא אמרנו שאנחנו עוסקים בחינוך? בכבוד לילדים?
ועוד תהייה אחת. אחרי גיל תשע־עשר (הגיל הגבוה ביותר של הילדים בתוכנית) מגיע גיל ההתבגרות שבו הילדים חוצבים לעצמם דרך עצמאית. זו התקופה שבה המבחן של הורים, כל הורים, גם אם אין להם שיטת חינוך שכתובה במגילת הורות מסודרת, הופך להיות יומיומי. והאמת היא שאחרי גיל ההתבגרות הנמתח והולך יש עוד תקופה והיא נקראת החיים עצמם. גם אז ההורים עדיין הורים, הילדים עודם ילדים וגם אז יש ריקוד עדין בין שחרור והחזקה, צעידה קדימה ואחורה, דאגה והתעלמות. אז אני כבר מציעה להפקה לעשות תוכנית המשך לכל הזוגות האלה עם העקרונות המאוד מרשימים שלהם (באמת, לא בציניות). תצלמו שוב את התחרות בעוד שש או שבע שנים ואחר כך שוב. כולם ייראו אחרת, ידברו אחרת, לא בטוח שהילדים ישתפו פעולה. מה שכן בטוח שיהיה הרבה יותר מעניין.
הבטן הרכה של ההורים
אבל רק התחילה העונה, אז אולי כדאי לחכות עם ההמלצות. בשני הפרקים הראשונים מתחרות זו בזו ארבע משפחות. זוג אחד, שבו ההורים הם יוצאי חבר העמים, מעידים על עצמם שהם מעניקים לילדים חינוך סובייטי והם כבר התוו להם מסלול חיים שבו רק התואר השלישי נתון לבחירה. זוג שני מחנך את הילדים להישגיות וספורט, כולל מטלות בית מסודרות מאוד ושגרת אימונים קשיחה. זוג שלישי מחנך את ילדיו דרך משחקיות: הכול הוא משחק, שרים הרבה, מבלים הרבה עם הילדים ומניחים להם ללכת בקצב שלהם, והזוג הרביעי מחנך את הילדים בחינוך ביתי טבעי. אין דרבון של הילדים להגיע רחוק, אין לימודים יזומים, הכול צריך להגיע מהם. יש גם זוג דתי, שלהם אין שיטת חינוך, הם פשוט מעניקים לילדים חינוך דתי־חרדי. האם חינוך דתי הוא שיטה או שהוא יכול להינתן בדרכים שונות? הדיון בשאלה הזאת עוד לא החל, כי הזוג הדתי ודרכו החינוכית יידונו רק בפרקים הבאים.
המשימה הראשונה שהוטלה על הילדים הייתה צליחת קיר טיפוס והיא כמובן נראתה אחרת אצל כל משפחה. כל הילדים נרתעו מהמשימה וקצת חששו, והתגובה של ההורים הועמדה במבחן. היה מי שדחף את הילד להצליח בלי להתחשב בפחד שלו בכלל והיה מי שלא דחף לנסות שוב. הדיון באולפן היה מעניין ומרענן. התעוררה מחלוקת אם הורה צריך לדרבן את הילד שלו לעשות עוד צעד, לצאת מאזור הנוחות שלו וכך לתת לו תחושת הצלחה וביטחון עצמי, או שדווקא הוא צריך להיות קשוב לגבול שהילד מציב בעצמו. גם המוטיבציה של ההורים עלתה לדיון, למה ההורים מגיבים כפי שהם מגיבים. האם כישלון של הילד הוא כישלון שלהם?
במשימה הבאה הילדים היו צריכים לנווט את ההורים אל היעד בעזרת מפה (מפה! אני לא הייתי מצליחה). עד כמה ההורים יסמכו עליהם? עד כמה הילדים ייאותו להשתתף באתגר? מה קורה כשלא מגיעים ליעד? והיו עוד, אבל עד כאן ספוילרים.
תראו, זה ריאליטי, ושופטים את ההורים לפי פרצוף או מעשה חד־פעמי של הילדים. ולמרות זאת, יש תחושה שמצליחים לגעת גם בסוגיות עומק. ובניגוד למסר שנשקף אלינו מכל מקום - לאפשר לילדים הכול, לתת להם לקבוע ולהניח להם להוביל, פתאום מתקיים שיח כן על גבולות. מה הגבולות מעניקים לילד (רמז: ביטחון) ומה קורה כשגבול ממלא צורך בשליטה. באקלים כמו שלנו, החזרת הגבולות אל הקונצנזוס ההורי חיונית כמו חמצן. ויש כאן גם שפה על־מילולית. ההורים צופים במשימות שהוקלטו ומגיבים עם הגוף, מתכווצים מרפים, עושים פרצוף. כן, ילדים הם לגמרי הבטן הרכה של כולנו.
כשצפיתי בפרקים האלה לא הזדהיתי עם אף משפחה. האולפן היה מעין מעבדה, מודלים טהורים שקשה מאוד ליישם את העקרונות שלהם ביומיום. וגם המבט האמוני, זה שחשוב כל כך ליומיום שלי, נעדר מהשיח. אבל דווקא חוסר ההזדהות שחרר משהו ואפשר לי להביט בזוגות, לחשוב על הבחירות שלהם ולראות היכן ההתמודדויות והעקרונות האלה פוגשים אותי. מה מההשתקפויות האלה מציג לי את עצמי כאמא, כרעיה, כחברה.
הוויכוח העמוק ביותר שיש לי עם התוכנית הזאת הוא על היומרה שלה. היא מבקשת לבחון איזו שיטה חינוכית היא הכי מוצלחת. אז שימו רגע בצד את העובדה שמדובר במשפחות עם ילדים קטנים מאוד. אני באופן אישי עדיין שואלת, אחרי 24 שנות הורות, מה היא הצלחה בחינוך. האמת? התשובה משתנה כל הזמן, לפי הילדים, לפי האתגרים שהחיים מזמנים להם, לפי העת. מה שבטוח הוא שהצלחה היא לא שכפול של ההורים ולא יישום של כל התוכניות שלהם. ובעיקר ההצלחה הזאת, שאני לא יודעת מה היא, נמדדת לאורך שנים רבות, ארוכות וטובות. ולמרות כל זה, אני ממליצה לצפות. לפחות שני הפרקים הראשונים מעוררים עניין ומחשבה, וחוץ מזה, תוכלו להוסיף ברזומה שצפיתם בריאליטי.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***