מה שאני אוהב בל"ג בעומר זה את הבוקר שאחרי המדורות, כשהעשן הכבד מתחיל להתפוגג, מכונות הגילוח נשלפות, הילדים צונחים אל המיטות לשינה עמוקה של שבועיים והמקרר שלנו מתמלא בהפתעות. שנים ארוכות של גלות ורדיפות יצקו לנו בגנים את הדחף להכין תמיד יותר ממה שצריך, על כל צרה שלא תבוא. לכן לפני ליל המדורות הגדול אוספים קרשים שיכולים להספיק לי לשנה שלמה של בדיחות (כי בדיחות קרש, כאילו), מכינים תפוחי אדמה ובצל בכמות שיכולה להציל את כל העולם השלישי מרעב, ובאופן כללי מרוקנים את מחסני החירום של המדינה ומכניסים את המשק לפאניקה. אבל כשעולה השחר מתברר כמובן שנשארו טונות של חומרי בערה ואוכל שאין מה לעשות איתם, אז את העצים, הרפסודות, תפוחי האדמה והבצל משליכים בהמוניהם למדורה, ואת שאר האוכל מחלקים וכל משתתף עייף לוקח הביתה בשר ופיתות ומרשמלו לרוב, כי מה, חבל לזרוק. אולי פתאום יבואו הקוזקים ונצטרך להתחבא, תמיד טוב שיהיה בבית חומוס במצב הכן.
בגלל זה אני אוהב את הבוקר שאחרי, הוא תמיד מספק הפתעות. השבוע למשל מצאתי במטבח כדורי פלאפל חצי אכולים, שאריות של המבורגר עם קוצים, רבע קופסת טחינה עם אפר, צ'יפס שאבד עליו הכלח, תירס שאבד עליו הקלח וחבילת עוגיות שוות סגורה לגמרי. חיכיתי עד אחרי הצהריים, וכשהילדים התעוררו שאלתי אותם מי השקיע והביא למדורה עוגיות איכותיות כל כך, ועוד חילק אותן בסוף ביד רחבה ונדיבה כל כך.
"לא יודעים", הם פיהקו, "זה לא אנחנו הבאנו".
"אז איך העוגיות האלה הגיעו אלינו?"
ברגעים כאלה של חוסר ודאות עומדת לנגד עיניי אמרתו האלמותית של אותו הוגה דעות ענק שאמר: "כשיש רצון, יש גם יכולת" (החמור של שרק, שם שם). ואנחנו באמת רצינו לדעת מנין הגיעו העוגיות, אבל יותר מכך רצינו לאכול אותן. לגבי היכולת התעוררה בעיה קטנה, כי רגע לפני שקרעתי לגזרים את העטיפה המנצנצת התעורר בלב הילדים היצר הרע ההוא של הדוסים. "רגע", הם שאלו, "העוגיות האלה כשרות בכלל?"
"למה שהן לא תהיינה כשרות?"
"אין כשרות על האריזה".
"האריזה לא צריכה כשרות", אמרתי, "רק העוגיות צריכות".
הם תקעו בי את המבט של אבא־נגמר־ל"ג־בעומר־אפשר־להפסיק־עם־הקרשים. לקחתי את העוגיות והסתכלתי בעיון על המרכיבים. מצד אחד העוגיות לא הכילו גדי בחלב אמו. מצד שני אף אחד לא הבטיח שלא מתחבאת בפנים בהמה שאינה שוסעת שסע. מצד שלישי לא רציתי לחשוד בכשרוֹת. מצד רביעי העוגיות האלה עשו הכול כדי להכשיר את החשד. מה שלחלוטין לא היה ברור לי זה איך, למען השם, הגיעו אלינו הביתה כאלה גויות. זאת אומרת עוגיות.
עוגיות או לא להיות
"אין ספק שבפסח העוגיות האלה לא היו פה", הוכחתי את כישורי הבלש הסמויים שבי, "אם אתם אומרים שהן לא הגיעו מהמדורות של ל"ג בעומר, המסקנה הבלתי נמנעת היא שפילחנו אותן ממישהו – בטעות או שלא – בעיצומו של המנגל של יום העצמאות".
"אנחנו לא פלחנים", מחו הילדים, "וחוץ מזה אף אחד לא מזמין אותנו ביום העצמאות בגלל שאתה מספר בדיחות קרש שמתאימות לל"ג בעומר שחל בתשעה באב".
פתאום כשהם אמרו תשעה באב נזכרתי שלא מזמן הייתה לי פגישה עם מישהו אצלי בבית ולא היה לי נעים לארח אותו בלי אוכל כאילו זה תשעה באב, לכן קפצתי לאיזו פיצוצייה ולקחתי את חבילת העוגיות הראשונה שראיתי על המדף. באמת שהתכוונתי לבדוק אם הן כשרות אבל משהו בדיוק הסיח את דעתי, ואני שילמתי ולקחתי והבאתי ושכחתי, ועכשיו פתאום העוגיות המפלילות מציצות מהארון וצריך להחליט מה עושים עם השאלה הקיומית של עוגיות או לא להיות. כלומר מצד אחד ברור שצריך לזרוק אותן, הן לא כשרות. מצד שני זה בל תשחית. מצד שלישי, מה עוד אפשר להשחית פה. מצד רביעי יש הרבה ילדים בעולם השלישי שהיו שמחים לקבל עוגיות במקום תפוחי האדמה והבצל שנשארים מהמדורות וגם אותם לא שולחים להם. מצד חמישי מה אתם רוצים, שאני אסע עכשיו לאפריקה ואחפש ילדים לא יהודים שההורים שלהם מרשים להם לאכול עוגיות לפני האין אוכל?
מצד שישי לא חייבים לנסוע לאפריקה, יש מספיק גויים כאן בארץ, ברוך השם. מצד שביעי לא מספיק לנו גוי של שבת, עכשיו צריך לעשות ממנו גם גוי שחייב לנקות אחרינו את כל האוכל שאנחנו לא אמורים או לא אוהבים לאכול? ומה אני אמור להגיד לו? שאני מעניק לו מתנה כאות הערכה לאחוות העמים ולכך שהוא עובד גילולים משוקץ שאוכל פיגולים וטרפות ואת כל העוגיות שלי אסור להתקרב אליהן? או אולי שהעוגיות מלאות מרכיבים ממש לא בריאים, תפקידו לאכול אותן ותפקידן לעשות נקמה בגויים?
מה הסבתא עושה ביום שישי
בסוף, אחרי תחקיר מעמיק, קיבלתי המלצה משיפוצניק אחד על העובד הערבי שלו, שהוא אומנם גוי אבל גומל חסדים עם יהודים וידוע ממש כגמ"ח, ראשי תיבות של גוי מחסל. מחסל חמץ ועוגיות לא כשרות, זאת אומרת.
הקיצור ניגשתי אל הגוי החביב ההוא, פיתחתי בשיחת נימוסין קצרה לגבי פחמימות ובצקים, ואז, רגע לפני ששאלתי אותו אם הוא מטורף על טרפות עלה בדעתי פתאום שאולי הוא בעצם רק חושב שהוא ערבי, אבל למעשה – והיו דברים מעולם – יום אחד יתברר שאמא שלו יהודייה, או שהוא תינוק יהודי שנשבה על ידי הקוזקים, ואז יוצא שאני לא רק אידיוט שקונה עוגיות לא כשרות בלי לבדוק, אני גם מחטיא את הרבים. זאת אומרת את הערבים. כלומר לא את כולם, רק את היהודים שמבין הערבים.
בדחילו ורחימו אמרתי לעובד של השיפוצניק שלפני שסוגרים עסקה אנחנו צריכים לברר בינינו כמה דברים.
"מה עסקה? אילו דברים?" הוא תקע בי מבט עצבני. רשמתי לפניי שהוא מדבר על עסקאות וכנראה גם בקי בספר דברים. לא בדיוק גוי, אם יורשה לי.
"תגיד", שאלתי אותו, "איך קוראים לאמא שלך?"
"מה עניינה של אמא שלי?" הוא שאל.
"יכול להיות שאמא שלך במקרה יהודייה?"
"איך אני ערבי ואמא שלי יהודייה?"
"יכול להיות שסבתא שלך יהודייה אבל אתה בעצם לא יודע?"
"יא ווחש", הוא התעצבן, "מה נפלת עליי אתה?"
"רק כדי לדייק", אמרתי, "אני מתכוון לאמא של אמא שלך, כי אם אמא של אבא שלך יהודייה זה לא רלוונטי לעניין העוגיות".
"שוּ עוגיות?"
"נגיד, ראית פעם את סבתא שלך מדליקה בסתר נרות ביום שישי? לא אוכלת לחם במשך שבוע שלם באביב? או צמה פתאום בחודש תשרי שלא נופל על רמדאן?"
"ווי ווי, אנת מג'נון, תלך ממני", הוא אמר והלך לספר לחברים שלו שבאמת, כל מה שאומרים על היהודים זה נכון. מה שעוד יותר מחזק את החשש שהוא באמת יהודי. אז עכשיו אני תקוע עם חבילת עוגיות שאני חייב להיפטר מהן ומחפש בדחיפות גוי אמיתי, ללא חשש יהדות. אחד כזה שבטוח שהיהודים שולטים בכלכלת העולם ושותלים במחשבים של אנשים תמימים תוכנות ריגול וקוקיז, המון המון קוקיז. בקיצור דרוש גוי, אבל ממש ממש גוי. רצוי מאוד מישהו עם ייחוס ישיר לחמלינצקי.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***