חנה למשפחת גוני בן נפתלי הסתובבה באוהל שלה כמו אריה בכלוב וניסתה לטכס עצה איך להגדיל את ההכנסות של משפחתה. לא שהעול הזה היה צריך להיות מונח לפתחה, אבל מה נעשה וזבואל בעלה התעקש שהמובטלות שלו היא לכתחילה.
"נשמה, כל עם ישראל מובטל מאז שיצאנו ממצרים", הוא ניסה להסביר לה, אבל חנה האמינה שלא צריך להסתכל כל הזמן באוהל של השכנים כדי לחפש הצדקות לחסרונות שלך. וגם אם כן היו רוצים להסתכל, הרי שהפתחים לא היו מכוונים אז ממה נפשך.
"כשהתחתנו היית הרבה יותר חרוץ", היא התאוננה בפניו.
"כשהתחתנו הייתי עבד במצרים נשמה, ברור שהייתי חרוץ", הוא הזכיר לה, "ואגב, לא ראינו שקל מכל החריצות ההיא".
"זה כי לא היה לך חזון ודרייב. בעלה של חוגלה התקדם לדרגת נוגש".
"נכון, ובעלה של חוגלה מת במכת החושך בדיוק בגלל זה", החזיר לה זבואל, "זה מה שהיית רוצה שיקרה לי?"
חנה לקחה פאוזה הרבה יותר מדי ארוכה ואז אמרה "לא" מאוד לא משכנע.
"למה בכלל את צריכה שנגדיל את ההכנסות שלנו?" הוא ניסה להבין, "הרי כולם אוכלים מהמן כל יום, אנחנו לא צריכים לעבוד בשביל זה בכלל".
"ומה יהיה כשייגמר המן?" התעצבנה חנה, "ממה נחיה אז?"
"חבר שלי עכן אמר שעד אז כבר ניכנס לארץ ונחיה מהחרם שניקח במלחמות".
"חבר שלך עכן הוא לא דוגמה לכלום".
"יש לי גם חבר שמתפרנס מקישוש עצים", ניסה זבואל.
"בוא לא ניקח דוגמאות מחברים שלך, סבבה?" אמרה חנה, שבאמת קיוותה שאחרי החתונה לא תצטרך יותר להסתובב עם החברים המוזרים של בעלה.
הוויכוח נגמר כמו שהוא תמיד נגמר - בשתיקה טעונה, שאחריה יצא זבואל לסיבוב.
וכשחנה עמדה לה ככה באוהל הריק, הרעיון הבזיק במוחה.
כבר למחרת היא התחילה לשווק את העסק החדש שלה: עיצוב פנים.
"מה זה עיצוב פנים?" שאל זבואל כששמע על המקצוע החדש בעולם.
"זה אומר שאנשים ישלמו לי כדי שאני אגיד להם איך לקשט את האוהל שיהיה יפה".
"אה, את מביאה להם דברים לאוהל ומניחה איפה שצריך?"
"לא לא, מה אני משוגעת? אני לא מביאה להם כלום ובטח לא מניחה. זה הם יעשו. אני רק אומרת להם מה לדעתי הם צריכים לעשות".
"ועל זה ישלמו לך?"
"בוודאי, הרי אנשים לא יודעים מה לעשות באוהל של עצמם, הם לא מהמקצוע הזה שהמצאתי הרגע. אין להם את החוש העיצובי".
"אבל זה כולה אוהל, מה כבר צריך באוהל?" ניסה זבואל להבין.
"השאלה הזאת היא בדיוק הסיבה שאתה לא מעצב פנים".
למחרת חנה נכנסה לאוהל של הקליינטית הראשונה שלה, מילכה.
"קודם כול, אני רוצה להגיד לך שיש לך אוהל מקסים", היא פתחה במחמאה.
"זה האוהל הסטנדרטי", מלמלה מילכה ביובש, "זה כמו של כולם".
"כן, אבל יש פה הרגשה חמימה של בית, זה ממש מקסים".
מילכה הסתכלה מסביב וניסתה להבין על מה לכל הרוחות מדברים איתה, ואז הסיקה שכנראה רק מישהו מהמקצוע יכול באמת להבין.
"בואי נתחיל", אמרה חנה בנחישות, "מה שהולך היום בעולם עיצוב הפנים של אוהלים זה הסגנון הכפרי. את מבינה מה זה אומר?"
"ברור שאני מבינה!" אמרה מילכה בביטחון, "אבל תסבירי בכל מקרה כי בטח גרשון בעלי לא מבין". וגרשון שעמד לצד אשתו אכן לא הבין, ולא רק את עניין הסגנון הכפרי.
"אז ככה", הסבירה חנה, "סגנון כפרי זה אומר שאנחנו הולכים על משהו טבעי יותר".
"ברור ברור, הבנת גרשון?"
"זה עולה לי כסף המשפטים האלה?" שאל גרשון את אשתו בלחש קולני.
"גרשון רוצה להבין טוב יותר מה זה אומר עיצוב טבעי", מילכה השתיקה את האופוזיציה.
"זה אומר שאנחנו נעצב את הבית מהעולמות של החול", הסבירה חנה.
"כל האוהל שלנו חול", התעצבן גרשון.
"נכון מאוד, אנחנו כבר חצי דרך שמה", אישרה חנה, "אבל החול שלכם פה זה חול שכבר היה בתוך בית, הוא פחות טבעי. אני מציעה ללכת החוצה להביא חול טרי ממש מבחוץ".
"ומה נעשה איתו?" שאל גרשון.
"אנחנו נערום אותו בפינות שונות באוהל כדי לתת תחושה של עומק ומרחב. אפשר גם לעשות נישה של חול מתחת למדרגות".
"אין לנו מדרגות, זה אוהל", התנצלה מילכה.
"חבל, יכולנו לעשות שם יופי של מקום אחסון", התבאסה חנה.
"למה מה נאחסן שם?" התרגז גרשון.
"עוד חול", אמרה חנה.
"ברור ברור, זה רעיון מטריף", חייכה מילכה שמאוד רצתה להיות חוד החנית של האוהלים המעוצבים.
"אבל אם אתם לא אוהבים את זה אפשר ללכת על הסגנון המודרני יותר".
"תסבירי לגרשון מה זה אומר מודרני", ביקשה מילכה.
"זה אומר שלוקחים חול חדש יותר ועורמים אותו בפינות בבית. אפשר לעשות משהו מאוד יפה בשירותי ההורים".
"אין לנו שירותי הורים", התנצלה מילכה.
"חבל, יכולנו לעשות שם נישה ממש יפה".
"ומה יהיה בה?" שאלה מילכה.
"חול!" צעק גרשון.
"בדיוק!" שמחה חנה.
"אוף, איזה פספוס", התבאסה מילכה.
"תגידי, גברת מעצבת", קינטר גרשון, "חוץ מחול יש לך עוד מה להציע?"
"חול זה מה שהולך היום, גרשון נשמה", הבהירה חנה.
"למה מה יש לך להציע, גרשון?!" התעצבנה מילכה.
"אני מציע", שמח גרשון על הזרקור שהופנה אליו, "שאולי נוסיף קצת עצים לכל החול הזה. יש לי חבר מקושש שיעשה יופי של עבודה, הוא גם לא לוקח ימי חופש בקטע קיצוני", הציע גרשון.
"טוב, בוא לא נתעסק עם החברים המוזרים שלך, סבבה?" מילכה סגרה את הדיון, "אנחנו רוצים להתקדם עם כל החול הזה", היא אמרה לחנה.
"הכפרי או המודרני?"
"סומכים עלייך, הכי חשוב שיגרום לשכנים לחשוב שהאוהל שלהם נראה פח אשפה".
"בחירה מצוינת", שמחה חנה, "זה מאה חמישים מטבעות זהב, תשלום מראש".
"מאיפה אני אביא סכום כזה עכשיו?" שאל גרשון המיואש.
"אם אין ברירה ניקח הלוואה חוץ בנקאית מהחבר הזה שלך שמתכנן את האקזיט", הציעה מילכה.
"עכן?"
"בדיוק".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***