אזרחי ישראל מחולקים, כידוע, בכל מיני חלוקות. אחת מהן היא החלוקה בין "אלה שמבינים בביטחון" ובין "אלה שאינם מבינים בביטחון". "אלה שמבינים בביטחון" הם בדרך כלל עתירי ניסיון קרבי. אלו אנשים שמכירים את היכולות המקצועיות של צה"ל, בקיאים בתפיסות האסטרטגיות השונות ויודעים מה זה מב"מ. הם חשופים למידע מסווג ויודעים לתכלל את המציאות הרב־זירתית. "אלה שאינם מבינים בביטחון" הם האזרחים הפשוטים, שאינם בכירים לשעבר במערכת הביטחון, שמעולם לא חקרו את הממשקים הבין־תחומיים של הצבא ולא השתלמו במכון לחקר תורת המערכה.
ההבדל בין "אלה שמבינים" ל"אלה שאינם מבינים", ניכר במיוחד בהתייחסות לאירועים ביטחוניים נקודתיים. אם למשל מתרחש פיגוע או נורים טילים מעזה, "אלה שאינם מבינים בביטחון" כועסים על תגובתה הרכה של המדינה, דורשים צעדים תקיפים ומתלהמים באופן כללי. לעומתם, "אלה שמבינים בביטחון" מדברים ברוגע ובסמכותיות, ומסבירים שישנם שיקולים כבדי משקל, הידועים רק להם, ומחייבים לנהוג כרגע באיפוק, להגיב באופן מדוד ואחראי ולהימנע מהבערת השטח, שלא לדבר על המזרח התיכון כולו. ואז "אלה שאינם מבינים בביטחון", ממלמלים משהו מתחת לשפם ומתקפלים, כי מה הם יגידו? הם הרי לא מבינים בביטחון. ואז האירוע הביטחוני נגמר, ומערכת הביטחון ממליצה לחזור לשגרה, והעניינים נרגעים. עד הפעם הבאה.
כך, בין התלקחות לרגיעה, מתנהלת מדינת ישראל כבר שנים. אבל בחודשים האחרונים צצה לה תובנה חדשה, והאחראי לה הוא השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. עליי להודות כי מעולם לא נמניתי על תומכיו, וגם כיום יחסי אליו ספקני עד חשדני, אבל הוא לימד את כולנו שיעור שצריך לשנן, להפנים וליישם.
לפני כמה חודשים החל מה שמכונה גל טרור בירושלים. בתוך פחות משבועיים התרחשו הפיגוע הנורא בנווה יעקב, הפיגוע במעלה הזיתים ופיגוע הדריסה המזעזע ברמות. בתקשורת הזכירו שוב ושוב שרמדאן האימתני עוד לפנינו. בא השר בן גביר ודרש לפתוח במבצע להחזרת המשילות למזרח ירושלים. הוא רצה שהמשטרה תרכז כוחות כדי לזרז הריסת בנייה בלתי חוקית, תערוך בידוק יסודי במעברים בין מזרח העיר למערבה, ותעצור חשודים בטרור ובהסתה. ראשי מערכת הביטחון הזהירו בדיונים אצל ראש הממשלה שהמבצע עלול לפעול כבומרנג ולהביא להסלמה ולהתגברות הפיגועים בתקופה נפיצה ממילא. 25 מפכ"לים וניצבים בדימוס פרסמו מכתב שבו התריעו כי התנהלותו של בן גביר תוביל לאינתיפאדה שלישית, ושהיא מנוגדת למדיניות הקבועה של המשטרה – למעט בפעילות ברמדאן. בשכונות מזרח העיר הכריזו על שביתה והחלו בהתפרעויות.
למרות כל אלה (איפה באמת הייתה היועמ"שית?!) נמשך המבצע. בסופו התברר שגל הטרור נבלם וירושלים עברה רמדאן שקט, יש אומרים רמדאן השקט ביותר בירושלים מזה עשרות שנים.
ומה הלקח? הלקח הוא ש"אלה שאינם מבינים בביטחון" (ואולי אפילו לא שירתו בצה"ל) קוראים את המציאות טוב יותר מאלה שהאינדוקטרינציה וראשי התיבות הצבאיים שיבשו את תפיסותיהם. הלקח הוא שכנראה גם אויבינו אינם מבינים בביטחון. הם אינם מבינים את המסר המתוחכם והמורכב שמיטב אנשינו מנסים להעביר להם. הם מבינים מה שכל יצור חי מבין – שמי שחושש מעימות הוא חלש ופגיע; שהפעלת כוח בלתי מתפשרת, הפגנת נוכחות וחיכוך קרוב וכואב יוצרים הרתעה, מוכיחים לאויב עד כמה אתה חזק, עד כמה אתה נחוש, וכמה יש לו להפסיד אם לא ייכנע.
"אלה שמבינים בביטחון", מהמפקד הזוטר ועד ראש הממשלה, נוהגים לחזור ולומר: "ידנו תשיג את המחבלים. הם לא יימלטו. נבוא איתם חשבון". אלו הבטחות שנועדו להרגיע, תנחומי שווא שמנסים לכסות על העדר ההרתעה, על כישלון המדינה בהגנה על אזרחיה. כדאי להקשיב דווקא ל"אלה שאינם מבינים בביטחון"; אלה שאומרים "תיכנסו בהם כבר, תכסחו להם את הצורה, שלא יעזו אפילו לחלום על פגיעה בנו". להם צריך לשמוע. הם כנראה אינם מכירים את כל ההשלכות, ולא מודעים לכל ההערכות המודיעיניות הסודיות, אבל הם לא סתם מתלהמים תאבי נקם. הם מתווים את הדרך, המושתקת והנשכחת, לניצחון.
***