לאחר הפסקה של כמה שבועות שבהם התייאשתי מלהבין את שלל הסעיפים של הרפורמה המשפטית, שעדיין לא נקברה סופית, שינסתי לאחרונה שוב את מותניי בניסיון נוסף – בזכות תוכנית הרדיו 'המתווה' של יובל אלבשן. בתוכנית זו עלו לפני כשבוע מדי ערב בזה אחר זה כל המי ומי משני צידי המתרס – וגם מי שבאמצע – לבירור מעמיק בנושא הרפורמה. לא שמעתי את כולם, אבל הספקתי לשמוע את שמחה רוטמן, את נציג המכון הישראלי לדמוקרטיה, אחריו איש פורום קהלת וכן כמה לשעברים עם ניסיון מקצועי עשיר במשרות בכירות במערכת המשפט. הקשבתי בריכוז לדוברים והחכמתי מאוד. עברתי תהליך, מה שנקרא. והנה עיקרי התהליך שעברתי.
אם הבנתי נכון, אחד הנושאים העיקריים בדיון על הרפורמה המשפטית הוא השאלה אם דווקא הפוליטיקאים צריכים לקבוע את הרכב הוועדה למינוי שופטים. ההוא אמר שככה זה בהרבה מדינות מתוקנות בעולם, ההוא הסביר שיכול להיות, אבל זה רק בגלל שלמדינות הללו יש חוקה (ולנו אין), אבל אז מישהו ציין שדווקא יש לנו חוקי יסוד, ועל כך ענה מישהו אחר שזה לא מתחיל להיות דומה כי חוקי היסוד נקבעים אצלנו ברוב רגיל. או אז הואר הנושא מזווית נושקת אחרת, זווית בית המשפט. האם שיטת הסניוריטי (שמכתירה באופן אוטומטי את הזקן בחבורת השופטים לנשיא בית המשפט העליון) היא השיטה המועדפת, או שמא הפריוריטי שניתנה לסניוריטי יוצרת חוסר אקוויטי. מה גם שהעובדה שנשיא בית המשפט (ההוא מהסניוריטי) הוא זה שקובע למעשה את הפריוריטי – למשל את ההרכב בתיקים רגישים – הופכת את הכול למשחק מכור. בדיוק כשהבנתי את זה, אז מישהו נזכר שהבעיה האמיתית היא בכלל הפרקליטות שבה הרפורמה לא נוגעת כלל ועיקר. ומה עם היועצים המשפטיים ועם עילת הסבירות? לא לגעת? לפצל? להגביל? לבטל? מה אומרים?
למרות שעמדתי בחיי כבר באי אלו אתגרים אינטלקטואליים, נראה לי הפעם שהאתגר הזה הוא מעל ליכולותיי, ואני מעז לחשוב – על סמך סקר רנדומלי שערכתי בין ידידיי, חלקם משפטנים – שאני לא לבד. זה מזכיר לי את אותו אחד מהספר 'חובות הלבבות' לרבנו בחיי, ש"איננו יודע והוא כעיוור בחברת עיוורים שכל אחד מהם שם ידו על שכם חברו", עד שזה מגיע למי שמוביל את כל החבורה לאנשהו, ונותר רק לקוות שלפחות מי שבראש השיירה לא רק מבין בזה אלא גם לא מתנהל על פי שיקולים זרים, מה שלגמרי לא בטוח. ואפילו אם כל מובילי תהלוכות העיוורים האלה על שני כיווניהן כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את תורת המשפט על בוריה, עדיין אחרי כל הדיוקים שייקבעו על הנייר והפשרות שאולי יושגו, במציאות זה יתנהל בוודאות אחרת מהמתוכנן. וכל כך למה? כי, למשל, הסניוריטי שקיבל פריוריטי יסבול מפאת גילו, חלילה, מסניליטי, ואז ייווצר הרכב חדש שאף אחד לא העלה על דעתו – ממש הפוך על הפוך, כמו שקרה כבר כל כך הרבה פעמים בעבר (למשל כאשר נתניהו מינה את מנדלבליט כבחירה שלו). כללו של דבר: "יושב בשמיים ישחק, ה' ילעג למו".
אז למה באמת אני בעד הרפורמה, אם אני לא מצליח להבין אותה? כי דבר אחד אני כן מבין, מה שכולנו – משני צידי המתרס – מבינים: אנחנו רואים את הכוחות המתנגדים לרפורמה ואלה התומכים בה ומסיקים מכך מסקנות. וזו המסקנה שלי: מתנגדי הרפורמה שומרים לעצמם למעשה, באמתלה של דאגה לזכויות מיעוטים, אופציה להפיל את שלטון הרוב שהוא (ולא זכויות המיעוט!) לכל הדעות לב ליבה של כל דמוקרטיה. האפשרות לבטל את החלטותיו של שלטון הרוב הרבה יותר דרמטית מאשר ההגנה על מיעוטים, אמיתיים או מדומים. מה גם שבמדינת ישראל יש בחוק הקיים הגנה טובה למדי על זכויות הפרט, גם בלי התערבות חוזרת ונשנית של מערכת המשפט בפוליטיקה.
האם מדינת ישראל תזכה לשלטון דמוקרטי רק אם שלטון זה יימצא על הסקאלה שבין שמאל למרכז־ימין, אבל אם יצא בטעות שתעלה ממשלת ימין על מלא, אזי האוליגרכים הישראלים יחד עם המשפטנים וההסתדרות ידאגו להפלת הממשלה שזכתה לרוב בבחירות דמוקרטיות? באמצעות פסיקה, באמצעות פנייה לגורמים בחו"ל, באמצעות פגיעה בכלכלת ישראל, באמצעות סרבנות, למעשה בכל האמצעים העומדים לרשותם? או שמדינת ישראל תהיה מדינה דמוקרטית שבה שולט הרוב אפילו אם הוא לא מוצא חן בעיני האוליגרכים והאליטות. יותר ויותר אנשים מבינים שזו, ולא משהו אחר, השאלה שעומדת על הפרק. נדמה שכדי לענות עליה דווקא לא נדרש מאמץ אינטלקטואלי מיוחד, מספיק שכל ישר.
***