הפי אנד

"ההרגשה היא שמחה מעורבת באחריות. אני שמח כי יש הכרה. זה לא שעשיתי את זה כל החיים בשביל ההכרה. עשיתי את זה כי זה מה שאני אוהב לעשות. אבל פתאום כשמישהו שם על זה פוקוס ומכיר בזה, שיש פה מעשה חשוב - יש בזה אחריות חברתית מאוד גדולה".

כך מתאר את תחושותיו הבמאי ואיש הקולנוע משה אלפי בשיחה עם 'בשבע', בעקבות הבשורה על זכייתו בפרס אורי אורבך לתרבות יהודית לשנת תשפ"ג. אלפי פועל יותר מ־30 שנה ביצירה הקולנועית היהודית והישראלית. כיוצר הוא מצליח לגעת בנושאים פריפריאליים ולעסוק בשונה, באחר ובלא מוכר, כמו נוער מנותק, אומן, חרדים וערבים, ולתת להם במה. לאחרונה הפיק וביים סרט על עדת השומרונים.

בנימוקי ועדת הפרס צויין כי סרטיו של משה אלפי אינם מייצגים זרם מסוים ואינם באים לחנך אלא מאפשרים לצופה להכיר, להתרגש, לחייך ולהתחבר. "דווקא בימים אלו, בימים של פילוג ופירוד, חשוב להעלות ולהראות את היצירה היהודית והישראלית כמו זו, יצירה יפה, השייכת ומחברת את כולם", לשון ועדת הפרס.

הדרך הארוכה שעבר אלפי עד להכרה הציבורית לא הייתה קלה. "הדברים האידאליים הגדולים הם ביומיום. ביומיום האחריות שלי היא לשלם לאנשים בזמן, אבל בשלב מסוים כשאומרים לך: רגע, תסתכל אחורה שלושים שנה, תראה מה עשית. אנחנו מוקירים אותך, נותנים לך פרס על זה. בהחלט אפשר להרגיש גם את האחריות הציבורית שמתלווה לכך".

כסף לסרט או לפצועים בפיגוע?

אלפי הוא בוגר ישיבת ההסדר אור עציון. לפני שלושים שנה, כשכל חבריו סיימו את הלימודים בישיבה והלכו להיות רבנים, אנשי חינוך, עורכי דין ורופאים – הוא הלך לעשות קולנוע. "כולם הסתכלו עליי במבט משונה: נו, באמת? איפה הערכים?" הוא נזכר. "שני אנשים, הרב יוסף אביאור זצ"ל והרב אביגדור שילה שייבדל לחיים ארוכים, הסתכלו ואמרו: מצוין, לשם תלך! לא רק במובן האידיאלי, אלא גם במובן של מה שמתאים לנפש שלך".

המורה שלו לקולנוע, שאף הפך למנטור ולשותף שלו במשך 17 שנה, היה אדיר זיק ז"ל. "מי שפתח את תחום הקולנוע בציבור האמוני היה אדיר זיק והמכון התורני לחינוך ותקשורת במכללה ירושלים. כשהתחלתי לעבוד עם אדיר זיק ראיתי שלכל הפקה יש תיקייה עם שם ההפקה. יום אחד ראיתי שיש תיקיית הפקה שאני לא מכיר בשם טהרת הקודש. זה היה התוכנית של הקורס שלמדתי בו. מבחינתו היה ערך נעלה לגדל אנשים למקצוע הזה, אבל שיתעסקו בו בצורה טהורה. לא רק תכנים טהורים או תוצאה טהורה, אלא התנהלות יהודית לאורך הדרך", הוא משרטט את קווי היסוד שהנחו אותו.

"אחד הדברים שאדיר הקפיד עליו הוא 'ביומו תיתן שכרו'. הוא היה אומר לי: אנשים עבדו - באותו יום אני נותן את הכסף. זה לא מעניין אף אחד שאתה כמפיק לא קיבלת את הכסף. אתה לקחת אנשים לעבוד איתך, הם עבדו, הם צריכים לקנות מזה אוכל. נתנו חשבונית, מקבלים כסף. ככה היה לאורך 17 שנה שעבדתי איתו. זה הגיע עד מצב שבאחת ההפקות היה תאורן אחד שאמר לנו: אנחנו מכירים אתכם, כל המפיקים – שוטף פלוס שלושים, שוטף פלוס תשעים. אדיר אמר לו: יש לנו עכשיו שבועיים צילומים. כל יום אתה מביא חשבונית, כל יום אתה מקבל צ'ק על העבודה שלך. אני כתבתי את הצ'קים בהפקה", הוא מעיד.

אבן דרך נוספת שירש מאדיר זיק ז"ל היא האמירה שלו "רק אנשים קטנים לא מגדלים אחריהם אנשים". בהתאם לכך הוא מלמד קולנוע בבית הספר 'מעלה' במשך כמעט 30 שנה והעמיד תלמידים הרבה, תלמידים שאחראים ליבול קולנועי מבורך. "רבים מהתעשייה הזאת הם תלמידים שלי", הוא מציין בסיפוק. "ביקשו ממני השנה להתחיל ללמד גם בבית הספר לקולנוע תורת החיים, אז יש לי גם תלמידים שם. אני מסתכל אחורה ואומר: ברוך ה', באמת זכיתי". הוא מבקש להכיר על כך תודה למורו ורבו אדיר זיק. "אם אני חייב למישהו את מה שאני - זה לאדיר זיק".

ברזומה המרשים של אלפי יש עשרות פרויקטים חשובים. מטבע הדברים, כולם היו בניו והוא מתקשה למנות את האהובים עליו. "יש את הסרט על ר' אריה לוין שנעשה בתחילת הדרך. הסדרה 'קהילות מדליקות', הסרט על ילדי רחוב בירושלים שנעשה לפני 17 שנה ועד היום ממשיכים להקרין אותו. בשבוע הבא יש לי הקרנה שלו. אתמול הייתי בברית של הבן של הגיבור של הסרט, שהיה ילד רחוב ונכנס לכלא, והיום הוא מכהן באחד התפקידים הבכירים במשרד העבודה והרווחה. יש את הסדרה 'הכול שפיט', שהייתה מבחינתי בסדר גודל של סדרה נבואית, שחלק גדול ממנה עסק בביקורת על בית המשפט ועל ההתנהלות של השופטים. היום כולנו מעורבים בזה, אבל את הסדרה הזאת עשינו בשנים 2013-2012, וכמובן הפרויקט האחרון שעשיתי על השומרונים".

כאמור, לא קלה הייתה הדרך אל ההצלחה ואל ההכרה. אפילו בתוך המחנה האמוני שאליו הוא משתייך העמידו אותו בפני דילמות מורכבות. "הסרט הראשון שעשיתי לפני 28 שנים היה על ר' אריה לוין ואסירי המחתרות, וכלל חיבור בין ימנים לשמאלנים ובין דתיים לחילוניים. היה חסר לנו כסף. הגעתי לאיש עתיר ממון והוא סיפר לי בהתרגשות גדולה שר' אריה לוין ערך את החופה של ההורים שלו. אבל אז הוא אמר: יש לי תקציב של 10,000 דולר שאני יכול לתת לך בשביל הסרט, או לילדים הפצועים מהפיגוע באוטובוס בגוש קטיף. השפלתי את מבטי ואמרתי לו: זאת שאלה לא חוקית, ברור שלתת להם. אם זה היה קורה לי כמה שנים אחר כך הייתי אומר: חד־משמעית לתת לי! לילדים האלה יש מדינה ויש ביטוח לאומי, ידאגו להם בכל מקרה. הילדים האלה הם נקודתיים. הסרט שלי – כשאתה עושה יצירה, קולנוע - זה כמו שגריר שעובד לעד".

כתף קרה הוא קיבל לאורך השנים גם מקרנות הקולנוע. "בסופו של דבר, הכול אנשים", הוא קובע. "מאחורי כל החלטה ומאחורי כל מהלך וכל מחשבה עומדים אנשים בשר ודם עם רצונות ומחשבות ועם שאיפות ואידיאלים. במשך שנים רבות ועד היום האנשים שיושבים בעמדות קבלת ההחלטות בקרנות לא מבינים את השפה שלנו, הם לא מבינים את התרבות שלנו, הם גם מתכחשים אליה וסולדים ממנה במקרים רבים, אז תמיד אתה מקבל את התשובות הנהדרות האלה, שאומרים לך: זה רעיון נהדר, אבל התקציב שלנו מוגבל, ולא הייתה אפשרות", הוא מתאר.

כיום, כשהוא בעצמו יושב בתור לקטור בקרנות, הוא רואה את הדברים קצת אחרת. "במשך השנים לא היו הרבה יוצרים אמוניים. היום לכל מקום שאתה מסתכל ימינה ושמאלה יש לך יוצר אמוני שנאמן לארצו, לעמו, למקצועו, לדרכו. זאת שפה אחרת. כשהתחלתי לעבוד, אז היה ביטוי שאמר: מי אמר שאין אנשים דתיים בטלוויזיה? יש, ואני מכיר את שניהם", הוא מחייך.

הזכייה בפרס מבחינתו מעניקה בעיקר דחיפה להמשיך ליצור. אחד מהחלומות שלו הוא לקדם פרויקט על העקדה בראי שלוש הדתות. "זה פרויקט ענק שבו אני מתבונן לתוך שלוש דמויות של מנהיגים דתיים ובודק מה הם מנחילים לקהילה שלהם מתוך העולם הדתי שלהם דרך פרשת העקדה - אם זה אצלנו ואצל הנוצרים עקדת יצחק, ואצל המוסלמים עקדת ישמעאל. הרעיון בפרויקט הזה הוא לשים את שלוש הדתות בתוך מסך אחד. בסוף כולנו ביחד ברואיו של הקב"ה. אנחנו חלק מהעולם הזה. קולנוע יהודי הוא לא רק התוצאה. קולנוע יהודי הוא הדרך, ההתנהלות. בסוף, האידיאלים הגדולים של קולנוע יהודי באים לידי ביטוי ביום קטנות. ביחס לבני האדם. בתשלום בזמן. באופן שבו מטפלים בתוכן. אם בסרטים שלי אני יכול לעשות צעד אחד או חצי צעד, שהעולם יהיה קצת יותר טוב ממה שהוא היום, אז זאת הזכות והחובה שלי".

בשם הסבתא

פרס אורי אורבך לתרבות יהודית הוא בעצם גלגול של פרס שר החינוך לתרבות יהודית על שם אורי אורבך, שנוסד בשנת 2016 בתקופת כהונתו של נפתלי בנט כשר החינוך. מאז נדד הפרס בין משרדי ממשלה שונים עד שהתמקם כעת אצל שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק. הפרס נועד לבטא הוקרה ליוצרים שמבטאים ביצירותיהם את עולם התרבות היהודית, מסורותיה וערכיה במגוון תחומי יצירה, ולעודד את המשך היצירה בתחומים אלה.

בכל שנה נבחרים שישה תחומי יצירה שונים. פרט לאלפי שזכה בפרס בתחום הקולנוע יחד עם יהודה גרובייס ועמותת סולמות בראשות הרב יוסף צבי רימון, זכו הפעם גם ג'קי לוי ומנשה לב־רן בקטגוריה מפעל חיים, עמיר בניון ומורין נהדר בקטגוריית המוזיקה, דורית אורגד ויורם ניסינוביץ' בתחום הספרות ושירה, מאיה ז"ק ופורת סלומון באומנות פלסטית ועופר גורן וצביה מרגליות בתיאטרון. גובה הפרס בכל קטגוריה הוא 100 אלף שקלים, שמתחלקים בין הזוכים.

מבחינתה של סטרוק הענקת הפרס היא סגירת מעגל, מכמה כיוונים. "קודם כול, מאחורי הקלעים הייתי בין יוזמי הפרס הזה לפני כשבע שנים. לא חלמתי בחלומות הכי ורודים שלי שיגיע יום שאני אהיה זאת שמעניקה אותו לזוכים", היא משתפת. "פרט לכך, כבר כשיזמתי את הפרס, הרצון שלי לעודד תרבות יהודית נשען בין היתר על המורשת של סבתא שלי שאני נקראת על שמה. סבתא שלי הייתה משוררת, ובאחד השירים שלה היא ביטאה את הכאב שיש למשורר וליוצר כשהיצירות שלו לא מצליחות לצאת החוצה ולא זוכות לראות אור. היא כתבה שיר מקסים שנקרא 'בצור עצור מעייני'. עם המסר הזה ניסיתי לקדם את התרבות היהודית, שתוכל לצאת ולפרוח ולשגשג, למצוא קהלים ולקבל את הכבוד והיוקרה שלה. בהיבט הזה, זו מבחינתי שמחה גדולה שזכיתי להגיע לרגע הזה. אני מעניקה את הפרסים האלה ליוצרים, ומאפשרת להם לקבל את המקום הנכון שלהם".

"המטרה של הפרס היא להציג את התרבות היהודית שבאה ממקום אמוני, ממקום של חיבור למורשת, למסורת ולאמונה שלנו, והיא מדברת את השפה הזאת ושמה אותה במקום מכובד ויוקרתי בהיבט הממלכתי שלנו כמדינה. וזה קורה פחות מדי", היא מסבירה. "יש יותר מדי תרבות חיצונית ופחות מדי תרבות יהודית, בטח ובטח שזה היה המצב כשיזמנו את זה בזמנו. מבחינתי זה אושר גדול להיות זו שמעניקה את הפרסים".

אחד הדברים ששינתה סטרוק עם קבלת תחום האחריות על פרס אל משרדה היה למתג אותו מחדש ולחדד את הזיקה שלו לאורי אורבך ז"ל. "הפרס נקרא על שמו מההתחלה, אבל אז הוא נקרא 'פרס השר' – פעם זה היה שר החינוך, פעם זה היה שר אחר - פרס השר לתרבות יהודית על שם אורי אורבך. לי היה מאוד חשוב לייקר את זכרו של אורי ולכן שיניתי את המיתוג והוא ייקרא 'פרס אורי אורבך לתרבות יהודית'. זה מגיע לאורי, שלצערנו עזב אותנו בדמי ימיו והיה איש אשכולות בהמון מובנים. הוא תרם רבות לחברה שלנו, ואחת התרומות שלו הייתה בתחום של התרבות היהודית. הוא היה מחובר לתרבות, עודד יוצרים אחרים, ובעצמו היה יוצר וסופר".

איך בעצם קובעים מה נכלל בהגדרה "תרבות יהודית"?

"האמת שקשה להגדיר", היא מודה. "כשייסדנו את הפרס זה נשאר די פתוח. יכול להיות שעכשיו, אחרי נתינת הפרס הנוכחי, נעשה סדר בקריטריונים ונגדיר אולי מטרות קצת שונות מאלה שהיו בעבר, גם כדי לעודד יוצרים צעירים. אבל בגדול זה נשאר די פתוח וזה דווקא יפה, כי זה מאפשר גיוון מאוד מאוד גדול של הזוכים. יש כאלה שאתה מרגיש שכל השיח שלהם והעולם שלהם בא מתוך העולם היהודי העשיר שהם חווים אותו, שהוא חלק מהם. ויש כאלה שאתה מרגיש שהם דווקא מחפשים את העולם הזה, והתרבות שלהם באה מתוך מקום של חיפוש. אבל המשותף לכל הזוכים הוא שהעולם היהודי־האמוני הוא מרכזי ביצירה שלהם".

מה מידת המעורבות שלך בהחלטה על מקבלי הפרסים?

"שום דבר. אני רק מיניתי את ועדת הפרס. בשום פנים ואופן אני לא אמרתי להם מה לבחור, אבל הייתי מאוד מרוצה מהבחירות שלהם. אחרי הבחירה עיינתי ביצירות של הזוכים, שאת חלקם לא הכרתי, ומאוד הוקסמתי מכל אחד ואחד מהם. הם אנשים שבאמת יוצרים תרבות ברמה ומתוך אהבה גדולה והשקעה גדולה. חלק מהם גם מלמדים בכל מיני מסגרות ועוזרים לאחרים לפתח את היכולות היצירתיות שלהם, שזה עוד יותר מקסים בעיניי. למרות שלא השפעתי על אף בחירה, אני חושבת שההחלטות מאוד טובות וראויות".

***