נפלה בחלקנו זכות גדולה להיות בקבוצת הורים שכולים שיצאו למסע אצל קהילת היהודים במילאנו ובונציה.
מסע מרטט ומרתק שאורגן בידי אור למשפחות בהובלתה של עירית האנרגית.
במסע זה הרגשנו כברכבת הרים, ריגושים ובכי, צחוק ודמע, התוודענו לכאב בני משפחת שכול כמו כיצד קמו ועלו מבור השכול כדי להתקדם קדימה. התארחנו והסתופפנו עם בני הקהילה במילאנו עם ילדי בית הספר היהודי ועם האנשים החמים שחיבקו ועטפו אותנו במסירות אין קץ. הגענו לבקר בבית הכנסת בגטו היהודי בונציה שם פגשנו עולם של יופי יהודי בן 500 ויותר שנים.
הממונה על הבטחון נשא דברים בהתרגשות גדולה וכשסיפר על בנו שעומד להתגייס לצה"ל נחנק בדבריו ודמע הרגשתי צורך לחבק את האיש הגדול הזה. בחלל האוויר כל הזמן ריחפה הדאגה מה קורה בארצנו האהובה הנמצאת תחת מתקפת טרור מרצועת עזה .
אחד מפרנסי הקהילה ברך "מי שברך" לחיילי ישראל ורטט קדושה והשתתפות של כל העם היהודי המאוחד. לפתע נשמעה נגינת קלרינט "מי האיש החפץ חיים" וכולנו 60 בני משפחת השכול כולל שלמה ועירית קמנו לחבוק האחד את השני במעגל של דבקות ואמונה ב-"עם ישראל חי"
המסע למילאנו עם אור למשפחות התחיל כשהגענו בתחילת השבוע בשעה 4.30 ל-נתב"ג נפגשים "בנקודת מפגש" “miting point”עם כל ההורים וכמובן עם האנרגיה המתפרצת של עירית , דגלי העמותה נפרשים, כובעי בורסלינו לבנים וסווצ׳רים עם הכיתוב "אור למשפחות" ניתנים לכל אחד מעתה הם יהיו הסמל המסחרי שלנו.
טיסה בת כמה שעות ונוחתים בנמל התעופה מלפנסה מילאנו, אריה המדריך נוטל את ההובלה וכמעשה אומן מעביר אותנו במשטרת הגבולות וכבר ביציאה עירית וישי על הקלרינט מפיחים רוח של שירה והתלהבות בינינו, לא האמנתי שכזו התרגשות תתפוס את דבורה ואותי. עולים לאוטובוס כאשר כל אחד מהנוכחים מכיר אחד או שניים מההורים השכולים הרבה יותר לעומק מאשר קודם.
הגעה מהירה למסעדת כרמל שם ציפתה לנו הפתעה בדמות כמה מראשי הקהילה שבאו לברכנו בעוד אנו סועדים. סיימנו את הארוחה הטעימה ועירית פוקדת "רוזנברג אתה אחראי לנהל שיחה עם יושבי השולחן על הנסיבות שנקלעו לשכול". הבחנתי שגם ביתר השולחנות התנהלו שיחות נפש שכאלה בין ההורים. כדי לעשות הסיפור פשוט, פתחתי וסיפרתי על אסון המסוקים בו נהרג שחר בעוד אנחנו הוריו בדרום אמריקה סיפרנו מעט על אחותו ואחיו.
הדגשנו דבורה ואני כי יש לנו קוו מנחה אחד בחיים וזה שהחיים חייבים להימשך כי יש עוד ילדים ונכדים שיש לעשות הכל כדי שהחיים ישובו למסלולם. שמחתי כאשר סיימתי לדבר ורמי והניה לוי הוריה של רחלי שנהרגה בפיגוע ב-"אזור" סיפרו עליהם ועליה כמו על הילדים הנוספים, אט אט נשבר הקרח וגם רונית שוחט הצטרפה וסיפרה על רועי בנה שנהרג בתאונת דרכים ועל עוד ממשיכי דרך במשפחתה.
ואז תמי סבן אמא של שיקו שנפל באסון המסוקים הביאה את נקודת מבטה על השכול הילדים והרגשות מאז כולל ההנצחה השנתית במירוץ לעוד כמה מהנופלים מתיכון הדרים. אבי ומאלי אטיאס סיפרו לנו כיצד נהרג בנם במלחמת לבנון השניה מפגיעת טיל בספינת חיל הים. מזל שי אמא של ליאור סיפרה על בנה הטייס שנהרג בתאונת מסוק ברומניה, סיפרה על עצמה והקשיים.
האחרונים לספר היו דודי ושולמית שסיפרו על יקיר בנם ועל נפילתו בדרום לבנון. כדי לסכם יכולנו עוד שעות לשבת ולדבר בפורום הזה סביב השולחן על ילדינו אך הגיעה השעה לזוז ואנו חתמנו השיחה המיוחדת הזו בברכה "שתיכנס בכולנו הבריאות ולעולם לא תצא, אמן!".
המשכנו בסיור רגלי במרכז מילאנו ב-דואומו כאשר בכל מקום אנו שרים בעברית ומייצרים מעגלי ריקוד אשר גרמו להרבה אנשים ברחובות מתוכם יהודים לא מעטים לשאול מי אנו והאם הגענו ממדינת היהודים.
ירד הערב ואנו שמים פנינו למרכז הקהילה הפרסית אל בית הכנסת והתפילות כמו הדלקה משותפת של מדורת לג בעומר וסעודת ערב "ביתית" פרסית תוצרת נשות הקהילה שסחפה וריגשה את כל המשתתפים מבני הקהילה ומחבורתנו המיוחדת. עם ישראל חי.