הצלחתה העצומה של הרפואה מביאה בכנפיה גם צללים רבים. הרפואה מתפתחת ביכולתה להאריך את חיינו ולהותיר אותנו בחיים גם במצבים קשים מאוד.
החברה הישראלית התייצבה כולה מול מציאות זו בתקופה שבין קריסת אריאל שרון למותו, אולם מדובר במעשים שבכל יום.
ברם, אליה וקוץ בה. הארכת תוחלת החיים גם מגדילה מאוד את מספרן של בגידות הדדיות של הגוף והנפש. לעיתים מדובר בתודעה שהיא שלמה לחלוטין, אולם הגוף אינו נושא במעמסת הקיום, והמצב הרפואי הולך ומידרדר, כמו גם מחלות חשוכות מרפא ההולכות וגוברות; ולעיתים מדובר במציאות ההפוכה – הגוף עצמו בריא, אולם התודעה הולכת ומיטשטשת והדמנציה משתלטת, וכמובן משפיעה גם על מצבו של הגוף. באופן פרדוקסלי, ככל שייפרצו עוד גבולות בעולם הרפואה, ואופק החיים ילך ויתרחב – כך ירבו החולים בדמנציה, שיש שמצרפים אותה להגדרות של תחומים נוספים שהם "מגפת הדור", כגון השמנה, סוכרת ודיכאון.
מציאות זו מחייבת שידוד מערכות כללי בעולמה של ההלכה, שכן היא פוגשת היבטים רבים הקשורים אליה. ניתן לסמן בעיקר את התחומים הבאים על ציר הזמן, ואעשה זאת בעזרת סקירת השאלות הרבות שאנו מקבלים ב'צהר עד מאה ועשרים'.
המפגש הראשון הוא כמובן סוגיות הקשורות לזיהוי והתכוננות בבואה של המחלה: סוגיות הלכתיות ואנושיות ביחס להורים שמתעקשים שלא לעבור בדיקה רפואית לצורך בחינה האם הם לוקים בכך; סירוב של האדם השוקע בדמנציה להפסיק לנהוג או לבצע פעולות מסכנות ומסוכנות אחרות; העמדה ההלכתית ביחס למתן הוראות מקדימות, ייפוי כוח מתמשך ואפשרויות אחרות שמבוססות על רצונו של המטופל, וכדומה.
עם השקיעה האיטית בעולמה של הדמנציה אנו פוגשים בעיקר שני מעגלים המחייבים התייחסות. הראשון הוא האדם עצמו, חובותיו ומקומו בעולם המצוות: האם חייב במצוות עשה, כאשר המודעות הולכת ושוקעת, כגון הנחת תפילין או ישיבה בסוכה; מה מעמדו ביחס למצוות לא תעשה, כגון תביעתו העיקשת להדליק את הטלוויזיה בשבת; האם ישנו מעמד מיוחד לאיסורים הקשורים באכילה. שאלות אלו מלמדות על צורך הלכתי לנסח את מעמדו של האדם עם דמנציה: האם נכון מבחינה הלכתית להגדירו כ"שוטה" ולהחיל עליו את המשמעויות ההלכתיות הנובעות מכך, או שיש להבחין בין "שוטה" ובין אדם עם דמנציה?
האם ניתן לפסוק בשאלה זו שלפחות לגבי מצוות עשה, מי שאינו מסוגל ליטול את האחריות על עצמו – אינו חייב במצוות, בדיוק כפי שאנו מוצאים בברייתא במסכת סוכה מהצד השני של החיים: "תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע" (סוכה מב, א), או ששם מדובר במצוות חינוך, ואם כן זהו מקור לא רלוונטי? מובן שהדבר תלוי גם בשאלת עוצמת הדמנציה, שכן מדובר בתהליך ארוך של שקיעה, וההתנהגות הראויה בכל מצב שונה.
שאלות מרתקות מסוג אחר נוגעות גם לדיני ממונות, כגון שאלה נפוצה: אבא היה רגיל לתת מתנה לכל נכד ביום הולדתו בשיעור של 300 שקלים – האם מותר לנו להמשיך להוציא מכספו את הסכום הזה לכל נכד ביום ההולדת שלו, או שאין לנו סמכות לעשות זאת כי הוא לא הביע את רצונו שנעשה כך?
שלך קודם
המעגל השני אינו מתמקד באדם עם הדמנציה עצמו, אלא במערכת הסובבת אותו. אדם עם דמנציה שואב משאבים רבים מאוד ממשאבי המשפחה – בין משאבי זמן ובין משאבים כלכליים. מעמדה העליון של מצוות כיבוד אב ואם, המופיעה בספר הברית – עשרת הדיברות, וכל הראשונים כתבו כי היא שייכת לתחום המצוות השכליות המובהקות, עלול לגרום לתפיסה מוטעית הגורסת שיש לשעבד את כל המשאבים כולם לשם קיומה.
הדבר מביא פעמים רבות לבעיות זוגיות קשות מאוד (האם להביא את ההורה הביתה או למוסד סיעודי), לקשיים עם הילדים וכדומה. חובה גדולה לזכור במצבים אלה כי דווקא בסוגיית כיבוד אב ואם קובעת הגמרא כי "שלך קודם לשל כל אדם" (בבא מציעא לג, א), ולא זו בלבד אלא שגם במישור הכלכלי נפסק כי כיבוד הורים הוא "משל אב" (קידושין לב, א). כמו בכל נושא, מובן שבדרכי השתלשלות ההלכה עוצבו עקרונות אלה בדרך שמשקללת הן את החובות כלפי ההורים והן את האוטונומיה של המשפחה והאחריות גם כלפי עצמה, אולם עצם קיומן של סוגיות אלה מלמד על חובה לדון היטב כיצד לאזן את ההיבטים כולם, ולא להשתעבד לאחד מהם.
ישנם תחומים אתיים־הלכתיים רבים הקשורים במצבים האלה, לדוגמה: האם עדיין קיימת חובת אמירת אמת לאדם עם דמנציה, או שמשלב מסוים יש לומר לו רק את מה שמרגיע אותו, ללא כל קשר לסוגיות אמת ושקר, כגון לומר לו שבתו תבוא לבקר בעוד רבע שעה ועד אז הוא בכלל ישכח ממצוקתו; האם מותר לשתף בפוסט את המצוקה המשפחתית וזאת כדי לקיים "אדברה וירווח לי", או שיש בכך פגיעה בכבודו; האם להביא אותו לשמחות או שזה מבזה אותו; מה לומר לילדים כאשר הם חוזים בהתנהגות משפילה של האדם שכבר אינו שולט במעשיו, ועוד ועוד.
דמנציה עשויה לנכוח במשפחה במשך עשרות שנים. עם ההתקרבות למועד פרידתו של האדם מן העולם מופיעות השאלות הקשות ביותר של הכרעות לקראת סוף החיים. הדמנציה עצמה אינה סיבה שלא לטפל באדם. בנושא אחר (ילדה שנולדה עם פגם גנטי קשה מאוד) כתב רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל: "...כי העניין של חיים אין לנו שום קנה מידה כמה למדוד את יוקרם וחשיבותם אפילו לא בתורה ומצוות, שהרי מחללין את השבת גם על זקן חולה מוכה שחין אף על פי שהוא חירש ושוטה גמור" (שו"ת מנחת שלמה צא, כד).
אולם כאשר ישנה מחלה אחרת, או בעיות רפואיות הנובעות מהדמנציה, כגון חוסר היכולת לאכול – עולות אין־ספור סוגיות רפואיות, הלכתיות ואתיות. המיוחד במצבים אלה הוא שאין אנו יכולים לשאול את החולה עצמו מה הוא מרגיש, אין אנו יכולים לדעת את רצונו, ואין אנו יכולים לצפות לשיתוף פעולה מצידו. מדובר בשאלות של חיים ומוות - הנשמה, החייאה, דיאליזה וכדומה, שהן מהכבדות ביותר.
כשהמשפחה יודעת לדברר את החולה פה אחד – המצב קל יותר, אולם גם אז לא כל השאלות נפתרות. הקשה מכולן, שבה אנו עוסקים בהיקפים גדולים, היא שאלת ההזנה, שכן אנו נמצאים בערפל רפואי (האם היא בכלל נצרכת ומה נזקיה במצבים שונים), הלכתי (בעבר כתבו הפוסקים באופן חד־משמעי שחובה להזין בכל מצב, אולם כיום הידע המדעי מחייב פסיקה אחרת) ורגשי (קשה מאוד למשפחה להתיר לא להזין, גם כשיש צורך בכך).
עם השנים הולכות ומצטברות פסיקות של גדולי ישראל, ניסיון מקצועי, דרכים לגבש הסכמה פנים־משפחתית (זו הסיבה שב'צהר עד מאה ועשרים' נפגש צוות של רב ועובדת סוציאלית עם המשפחה, וחלק גדול ממשימתו הוא לחתור להסכמה), ואנו למדים כיצד ללכת בדרכה של תורה בסוגיות הסבוכות האלה. כאמור בראש הדברים, בשל העובדה שהמציאות תתבע עוד ועוד התמודדויות עם מצבים מורכבים ומסובכים, הדיונים ההלכתיים והאתיים יתסיסו את המחשבה, את הדעת ואת הלימוד, ובעזרת ה' אכן תרבה תורה בישראל ותהיה המצפן שלאורו נלך.
הכותב הוא ראש 'מרכז צהר לאתיקה' ו'צהר עד מאה ועשרים'
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***