
זה התחיל לפני שבוע בדיוק בציוץ שגרתי בטוויטר, שבימים כתיקונם היה אמור לחלוף עם הרוח. העיתונאי החרדי אבי רבינא שיתף תמונת סלפי שפרסם השר לשעבר עמר בר־לב מהמחאה נגד חוק הגיוס בבני ברק, ולצידה ה"שנקל" שלו על המאורע ב־156 תווים. "יושב ראש דירקטוריון אנג'ל מפגין מול ביתו של מנהיג הציבור החרדי הרב אדלשטיין ועוד מנופף בכך", כתב רבינא, והעיר כי "הציבור החרדי לא אמור לתת פרס למי שמכה בו". המלצתו: "אפשר להסתדר גם בלי אנג'ל". הצייצן כבר המשיך הלאה אל ההגיג או העימות הבא ברשת החברתית של הברנז'ה הפוליטית־עיתונאית, ובדיעבד אכן העיד כי חשב לעצמו שזו רק "עוד מחאת רשת חביבה", אבל מהר מאוד התברר שהגפרור שזרק הצית אש גדולה, שבתוך זמן קצר יצאה משליטה.
איש התקשורת אבי גרינצייג, גם הוא חרדי, הוסיף אחרי רבינא והזכיר שנתח גדול מהכנסות אנג'ל מגיע מהמגזר, אבחן כי מי שעורך פרובוקציה מול בית המנהיג הרוחני של הציבור שמפרנס אותו הוא טיפש – ושיגר הצעה מרומזת למעסיקיו: "רק על הטיפשות הזו מגיע לבר־לב לעוף מהתפקיד". הבאים בתור היו הפוליטיקאים החרדים הבכירים אריה דרעי ומשה גפני שהדהדו את הקריאה – והחרם הספונטני והעממי נגד רשת המאפיות הענקית כבר היה בלתי נמנע. המחאה פרצה את גבולות הטוויטר, כשהציוצים מתורגמים למעשים, ובתוך שעות אחדות מוסדות וארגונים גדולים, כולל ישיבות ורשתות חינוך שבהם עשרות אלפי תלמידים והזנה מלאה, הודיעו על הפסקת ההתקשרות עם אנג'ל לאלתר. למחרת, יום שישי, הצטרף גם הציבור עצמו, כאשר חלות השבת מתוצרת המאפייה הסוררת נותרו מיותמות על מדפי הלחם במרכולי הריכוזים החרדיים - וגם רבים בציונות הדתית ובימין החילוני הצטרפו למחאה כאות הזדהות והעדיפו את החלופות.
אל תגעו במשיחיי
בשונה מחרמות שהורגלנו אליהם במגזר נגד חברות גדולות במשק, למשל בתגובה לפגיעה בקדושת השבת, מאחורי המהלך הזה לא עמדו הפעם רבנים או עסקני ציבור, והאש התפשטה ללא כל עזרה מצד יחצ"נים ואנשי אסטרטגיה ובלי גימיקים שיווקיים מתוקשרים במימון זר. יש שיאמרו שהכול תלוי במזל ואפילו ציוץ שכתבו חז"ל, אבל נראה שהפעם היה גורם משמעותי נוסף להצלחה, דווקא בדרך הטבע - הכעס האותנטי שבר־לב וחבריו עוררו אצל החרדי הממוצע, באופן שגרר אחריו תגובת נגד מתבקשת.
בשבועות האחרונים מתבוננים החרדים מן הצד על המחאה בעניין הרפורמה המשפטית ורואים כיצד היא לובשת אט אט צורה חדשה ומופנית כלפיהם – פעם בטענה לכפייה דתית שסופה בהפיכת ישראל למדינת הלכה, וכעת בדרישה לגיוס תלמידי ישיבות ולשוויון בנטל. כל עוד כללי המשחק נשמרו, הכילו החרדים את המחאות ולעיתים אפילו חיבקו אותן במידה מסוימת, כפי שקרה למשל כאשר המפגינים קיימו תהלוכה בבני ברק. אבל כאשר החיצים הוסטו מהציבור עצמו ומהפוליטיקאים וכוונו לעבר ההנהגה הרוחנית - הסובלנות נגמרה. אכן, קשה להיתמם ולטעון שלדמויות כמו הרב אדלשטיין - יהיו יושבי אוהלים ככל שיהיו - אין השפעה על אי־גיוסם של החרדים לצבא, ואף על פי כן, בעיני צאן מרעיתם הם חייבים להיות חסינים מפני ביקורת ומחאות. ואם כך, ההחלטה להפגין מול ביתו של "ראש הישיבה" היא עבירה בלתי ספורטיבית של ממש שהעונש עליה הוא כרטיס אדום, והתרברבות בכך המלווה בצילום סלפי מתריס - זו כבר הכרזת מלחמה. במערכה הזו, התברר, כל האמצעים כשרים - אפילו פגיעה במטה לחמו של האויב, הפעם גם "לחמו" כפשוטו.
אי־ניהול משברים
וכמו שבצד החרדי אין זה החרם הקלאסי המאורגן שמאחוריו ועדת רבנים, כפי שהיה, למשל, במערכה נגד אל על ועסקיו של בעלי AM:PM דודי וייסמן, אלא התקוממות עממית ספונטנית - כך גם תגובת הצד המוחרם היא לא ממש לפי הספר. למעשה, היא לא קיימת כלל. בניגוד למקובל בתחום ניהול המשברים, אנג'ל ובר־לב לא נקפו אצבע כדי ליישר את ההדורים - לא מול אבי רבינא ולא מול הרב אדלשטיין, וודאי שלא התנצלו. למעשה הם שומרים כבר שבוע שלם על דממה מוחלטת ואינם ממצמצים. בינתיים מחזור המכירות של החברה ספג פגיעה, לכל הפחות מסוימת, והיד עוד נטויה - אבל היא בשלה, לא סוטה מהקו האסטרטגי. רק יואל שפיגל, נכדו של מייסד המאפייה ואחיינו של המנכ"ל, חרג ממנו לרגע, בפוסט רעיל ומסית שפרסם בפייסבוק, שבו כינה את החרדים "אוכלי חינם", "מלחכי פנכה", "משתמטים", "פרזיטים", "מושחתים" ו"צבועים" (ואלה המילים העדינות שהופיעו שם), וניסה למרק את מצפונו כשהבהיר ש"לא כולם כאלו". כך או כך, הפוסט נמחק כעבור זמן קצר – ושוב דממה.
אכן, אפשר להניח שיושב ראש דירקטוריון אנג'ל לא יופיע להפגנה הבאה של "אחים לנשק" בעיר התורה והחסידות, ובטח שלא יצלם עצמו ויפיץ את התיעוד ברבים, אבל לתשובה יש כידוע שלושה שלבים נוספים, ועם כל הרצון הטוב - המחרימים אינם מתכוונים להסתפק רק בקבלה לעתיד. אז מה פשר השתיקה? ייתכן שמאחורי ההחלטה המחושבת עמד החשש כי כל תגובה תחזיר את הנושא אל מרכז סדר היום הציבורי והתקשורתי ותשחק לידי הצד השני, ומנגד תקווה ששקט ירדים את השטח וכך החרם יגווע לאיטו מאליו. אפשר גם שהרציונל הוא שעל כל חרדי שמתנזר ממוצרי החברה יש איווט ליברמן כזה או אחר שיקנה מהם בדווקא (כמה שיותר ומהיקרים ביותר), כך שכוחות השוק מפצים זה על זה ומביאים לאיזון (ואולי אף לרווח), וממילא "שב ועל תעשה" עדיף. אלא שאם ראשי אנג'ל היו שוכרים מומחה לניהול משברים, ואפילו יועץ בשקל, וכל שכן לענייני חרדים, הם היו מבינים מיד שמדובר בהערכה שגויה. כאשר הפגיעה היא בגדולי ישראל, ציפור הנפש, והזעם הוא פנימי־אותנטי ולא חיצוני־מתוכנן - המחאה אינה תלויה באווירה תקשורתית, והיא תחזיק מעמד הרבה מעבר לתגובת הנגד הקרה של הליברמנים, נחושים ומתמידים ככל שיהיו.
ואחרי התמיהות על אנג'ל, אפשר להקשות גם על הצד המחרים: מה השגנו באמצעות הפגיעה בכיס של בר־לב? אכן, הראינו לו מה זה, הוא למד את הלקח בדרך הקשה, ומן הסתם, כאמור, לא יפגין עוד מול בתי הגדוילים. אבל האם ההכנעה הזו תפחית משהו משנאת החרדים בחברה הישראלית? האם היא תגרום לו (או למאן דהוא) לכבד יותר את התורה ואת לומדיה, או אולי לפחות את הרב אדלשטיין? ובכלל, האם המטרה שלכם היא רק הרתעה, ככלי חשוב להמשך כיפופי הידיים, או שיש גם שאיפה להתקרבות ולדו־קיום? ועוד: האם בעיניכם ענישה כלכלית על פשע אידאולוגי היא דבר לגיטימי? ואם התשובה חיובית - במה אתם שונים מאנשים כמו אותו ליברמן, שכשר אוצר (וגם מעמדות כוח אחרות) ניסה לחנך אתכם ואת ילדיכם לשירות בצבא ולרכישת השכלה באמצעות שלילת קצבאות וגזרות אחרות? נראה שהתשובה לכל השאלות היא אחת: אם החרדים ינצחו את אנג'ל, יהיה זה ניצחון שכולו הפסד.
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: [email protected]
***