פרשות בהר ובחוקותי מסדירות ומסבירות את היחס בין עם ישראל לארץ ישראל.
מקובל לומר שהתנ"ך הוא ה"קושאן" (שטר קנין), של עם ישראל על הארץ. זו הגדרה נכונה אך לא מדויקת. למעשה, התנ"ך אינו אומר שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, אלא שהיא ארצו של הקדוש-ברוך-הוא, והוא נתנה לעם ישראל. פרשת בהר מניחה את היסוד הזה בכך שהיא פותחת את העיסוק בקנייני הארץ במצוות השמיטה והיובל, שבהן מתבטאת באופן מעשי ומוחשי הבעלות הא-להית על הארץ.
הקדוש-ברוך-הוא לא העביר את הבעלות על הארץ לעם ישראל אלא רק מסר אותה בידינו בעסקת חכירה שאינה מוגבלת בזמן, אלא שכבכל עיסקת שכירות וחכירה, הארץ לא ניתנה לנו חינם ובלי הגבלה. הזכות לשבת בארץ ה' מותנית בקיום המצוות. בלשון התורה,עסקת ההחכרה של הארץ לעם ישראל נקראת 'ברית'. זו אחת מן הבריתות שנכרתו בין ה' לעמו, אולי העיקרית שבהן.
פרשת בחוקותי משלימה את פרשת בהר בכך שהיא מפרטת מה יקרה לעם ישראל אם יקיים את חלקו בעסקה וכן אם חלילה לא יקיים את חלקו ולא ישמור את המצוות. קיום המצוות יביא לברכה ושגשוג, ואי-קיומן, חלילה, את ההיפך, עד הדרגה האחרונה שהיא סילוקם של החוכרים שאינם עומדים בהתחייבותם מן הנכס, ובמלים אחרות:גלות.
בעוד שבנושאים אחרים בהם עסקנו השנה, מצאנו כמה פרקים נבחרים בנ"ך שמתייחסים לפסוקים ופרשיות בתורה, בנושא הברית על הארץ כל ספרי הנביאים, אחרונים כראשונים, וגם חלק מן הכתובים, מהווים פירוש ומימוש לדברי התורה בפרשיותינו ובמקומות נוספים בתורה.
המסר הנוקב החורז את ספרי הנביאים לכל אורכם הוא שהקב"ה אכן התכוון ברצינות לעסקה. המסר הזה הגיע למיצוי גמור בסוף ספרי מלכים, ירמיהו ודברי הימים, כאשר עם ישראל הגדיש את הסאה והוגלהמן הארץ. תחילה גלתה ממלכת ישראל ואחריה, עם חורבן המקדש, גם ממלכת יהודה, תושבי ירושלים, ושארית הפליטה בימי גדליה בן אחיקם.
הסיפור הארוך המשתרע מן הכניסה לארץ ועד הגלות ממנה הוא מימוש הברכה והקללה המתוארות בפרשותינו, וביאור מורחב להן. שיא הברכה, בימי מלכות דוד ושלמה, ותהום הקללה, בתקופות הכיבוש והחורבן שלקראת סוף ימי המלוכה.
חשיבותו של הסיפור המפורט היא גם בהבנה שאין מדובר במציאות דו-קטבית, אלא במשרעת של גוונים וצלילים, שבין אור לחושך ובין ברכה לקללה.
המפגש הראשון של עם ישראל עם ממדי הברכה האפשריים בארץ ישראל מתרחש עם הכניסה לארץ בחציית הירדן הניסית ובהפלתה הטקסית של חומת יריחו. המפגש המפתיע הראשון של עם ישראל עם רצינות האזהרות של בעל הבית היתה סמוך לאחר מכן, במפלת העי. התדהמה של יהושע-בן-נון ועם ישראל מכשלון המערכה בעי היתה עצומה עד כדי ביטויי אכזבה וייאוש מפי יהושע. הקב"ה שב והסביר לו ולעם את מהות העסקה באופן מעשי: הפרת הברית על ידי עם ישראל, במעילה בחרם, נענית בכישלון במלחמה. החטא הוא אמנם חטאו של יחיד וגם העונש מוגבל בהיקפו, אבל די בו כדי לסמן את הגישה והמגמה הכללית. ישראל ערבין זה לזה ולכן חטאים של חלק מהעם יכולים להזיק לכולם. בעל הבית, אף על פי שהוא ידוע כא-ל רחום וחנון, שסלח להם כבר בעבר על חטאים חמורים כחטא העגל וחטא המרגלים, אינו סולח בפשטות על חטאים שבארץ, שכן יש בהם הפרת ההסכם ותנאי הישיבה בארץ. לכן, גם אם יאריך אפו, בסופו של דבר יבוא חשבון עם הדיירים הסוררים המשחיתים את ביתו.
כך מתגלגלים הדברים והולכים לכל אורך תקופת השופטים והמלוכה. ואף על פי כן, העם לא הפנים את המסר עד תום. הנביא ירמיהו עדיין נאלץ להתווכח עם האומרים "היכל ה' היכל ה' היכל ה'" ובוטחים בנביאי השקר המתנבאים שה' לא יחריב את עירו ומקדשו (ירמיהו ז).
מאידך גיסא, אנו למדים מן התנ"ך על מידת הסבלנות ואורך הרוח של בעל הבית. הוא אינו ממהר לגרש את עם ישראל מארצו, ומעבר לכך, הוא גם השיב אותם אל הארץ בימי בית שני, ונתן להם הזדמנות נוספת, אחרי שריצו עונש של שבעים שנות גלות. ההזדמנות הנוספת לא היתה מותנית בתשובה שלמה. מספרי עזרא ונחמיה, ומנבואות נביאי הבית השני: חגי, זכריה ומלאכי, מתברר ששבי ציון לא היו כלילי השלמות בשום תחום.
אחרי שלומדים את פירוש הנ"ך לפרשיות השבוע, מובן היטב שגם בימינו התמונה חוזרת על עצמה. ניתנה לנו הזדמנות לשוב אל הארץ ולהתיישב בה. השיבה הזאת כרוכה בניסים רבים. במידה מסוימת, ניסים הגלויים לעין יותר מאשר בימי בית שני. הארץ מתברכת בשפע רב, בדומה לברכה הכתובה בפרשת בחוקותי, והקב"ה ממתין לראות אם עם ישראל יקיים את חלקו בעסקה. אחרי ההיסטוריה המפורטת בנ"ך, אנחנו יכולים להניח בפשטות ששום דבר מהותי לא השתנה והכללים שנקבעו בפרשות השבוע תקפים גם כיום.
יש אומרים, שקיימת הבטחה שלא יהיה חורבן שלישי. דומני, שאין יסוד לכך בתורה כולה, שבכתב ושבעל-פה. גם אם יש לכך יסודות בתורת הנסתר ורמזים בתורה, הרי עדיין לא זכינו לבניין הבית, ואם כן, ההבטחה על מניעת החורבן אינה משמעותית מבחינתנו. זאת ועוד, לא יעלה על הדעת, שהבטחה רזית מעין זו יכולה לספק לנו מעין"רשת בטחון" שתסתור את דברי התורה המפורשים ותאמר שגם אם נחטא בלי גבול, הקב"ה יסלח וימחל ויוותר על בריתו, ועל תנאי הסף הנדרשים לקיום העם בארץ.
ימי ספירת העומר שבהם קוראים את פרשיות בהר ובחוקותי הם ימים הראויים לעסוק בהם בהעמקה בסוגיה זו. אלו הימים שבין היציאה ממצרים לבין קבלת התורה בחג העצרת, בין תחילת הדרך במדבר בפסח לבין חג הביכורים שבו ניתנת התודה על ראשית תנובת הארץ. תקופת הביניים של הספירה היא תקופה של מתח וחרדה, מכיוון שאין שום וודאות שנגיע אל היעד. בין יציאת מצרים לבין מתן תורה הפרידה תקופה מתוחה של העמידה על ים סוף, המחסור במים ובמזון במדבר, ומלחמת עמלק. בין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ, הפרידו ארבעים שנה, וכיליון שנגזר על דור שלם, בעקבות חטאי העגל, המרגלים והמעפילים.
שום דבר לא בטוח. גם אם לא מגיעים עד הדיוטה התחתונה של הגלות, יש בפרשתנו ובמימושה המקראי די צרות שיכולות לחול חלילה על ראשינו אם לא נשכיל למלא את חובותינו בארץ.
מפרשת עכן, ורבות אחרות, למדנו גם שלא יועיל לאדם או לקהילה מסוימת למלא את חלקה בהסכם. האחריות מוטלת על האומה כולה, וכלפי האומה כולה. אין אדם צדיק שיוכל לומר "אני את נפשי הצלתי".
לנו, כמחנכים ומחנכות, הדבר צריך להיות ברור שבעתיים. מוטלת עלינו אחריות גדולה, כל אחד בתחומו וכפי יכולתו.
כך מופיע במדרש על האחריות החינוכית בדורות הכניסה לארץ: "היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ... עד שיתישבו ישראל בארצם. ... הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי..." (תנא דבי אליהו רבה, מהדורת איש שלום, יב). מחירה של התנהגות זו, על פי המדרש, נמצא בכל המעלות והמורדות של ספר שופטים, ובמיוחד בחתימתו: בפרשיות פסל מיכה ופילגש בגבעה.
אין לנו סנהדרין, וגם אילו היתה, לא די בשבעים זקנים כדי לחנך את כל ישראל. המשימה המוטלת עליהם היתה מן הסתם להקים מערכת חינוך יעילה ומקיפה. המשימה הזאת קיימת גם היום, על כל שדרות החברה בארץ ישראל המתחדשת, ואין איש מאיתנו רשאי להבטלממנה.
--