אלישע בקשי עובד בשנים האחרונות על אלבום בשם "בלי פילטרים" יחד עם גבריאל חסון ואחיו גיא חסון, והיום - יום המודעות לפיברומיאלגיה, מחלה איתה הוא מתמודד- הוא משחרר מתוכו את הסינגל "סיפורים בהקיץ".
"השיר נכתב בתוך התקף של פיברומיאלגיה", משתף בקשי, "בלילה של ערות נצחית, כשהכל מתערבב הכאבים, הדמעות, הקושי וכל מה שקורה מסביב תוקף את כל החושים - הרעשים, הריחות הכאב שחודר עמוק בבשר והנפש שסוערת".
"החלומות בהקיץ הופכים לסיפורים אצלי בתוך הראש והכל כל כך ער ואני רק רוצה לישון ולשכוח מזה לפחות לרגע אחד קטן. אני משתף ומפיץ את השיר כי זאת הדרך שלי להעלות מודעות להתמודדות הזאת אותה אני חולק עם רבים אחרים שקופים משהו, לא נראים, מבחוץ הכל נראה טוב ותמים, אין סימנים מסגירים אבל בפנים סערה וגוף שעובר תהומות יחד עם נפש סוערת".
הסיפור של בקשי התחיל בפציעה מורכבת שעבר בזמן השירות הצבאי, כשנפל מגובה ועמוד השדרה שלו חטף מכה. "אבל מה שהתחיל כפציעה לא נגמר שם", הוא מספר, "אחרי שנה וחצי של טיפולים שונים הגעתי למרפאת כאב, שם הבינו כי יש משהו נוסף שמסתתר מאחורי הפציעה והם החליטו להפנות אותי לראומטולוג - רופא פרקים בכדי להבין מה קורה אצלי בגוף. כשהגעתי אליו כבר הייתי על סף ייאוש והוא זה שנתן את השם לכל מה שעבר עלי - 'פיברומיאלגיה'".
"קשה לתאר את מסכת הייסורים שהמתמודדים עם מחלת הפיברומיאלגיה עוברים, זאת מחלה שקופה, לא משהו שרואים מבחוץ, ואין כל כך כלים גם לרפואה היום באמת לבדוק או לטפל. זה בפשטות שילוב של עניין עצבי ופקודות שהמוח נותן לכל הגוף ומתרגם אותן לכאב מופשט שפשוט מטייל בין האיברים השונים".
"זה מתחיל מהבוקר בקשיון שרירים - כמו יציאה מהקפאה עמוקה ובתוך הפשרה איטית - כאבים שמתרוצצים בגוף וממשיכים לאורך היום כולו, אבל הלילות זה משהו שקשה לתאר. הגוף שנמצא בעייפות והנפש בתוך סטרס, מתערבבים האחד עם השני, ובמקום להירדם ולישון אתה מוצא את עצמך טרוט עיניים מתרוצץ בין ערות לחלום בהקיץ, מחפש איזו פיסת אדמה רכה לנוח עליה אך ללא מנוח. כמו תקוע בין שמים לארץ. אתה לא נרדם ולא ער, שוכב אבל באמצע ריצת אמוק אל נבכי התודעה. החושים מוגברים, אתה שומע הכל, מרגיש הכל, ואין לך לאן לברוח, והדבר היחיד שנרדם זה הגוף שלך. כל פעם איבר אחר בתורו נרדם ומתעורר נרדם ומתעורר".
היום אני במקום אחר אחרי מסע רגשי נפשי ופיזי אני מרגיש שיש לי קצת יותר שליטה על מה שקורה בתוכי, אני יכול לומר שהמחלה פחות מנהלת אותי מבעבר, וגם זאת אחת מהסיבות שאני מתעקש לומר כל הזמן
שאני מתמודד עם פיברומיאלגיה - כי הדגש בעיני הוא על ההתמודדות להיות חולה זה אינסופי זה להיות בתוך המעגל אבל אני רוצה לשבור אותו".
חשבתם פעם על למה קוראים לבית חולים בית חולים? מפנה בקשי שאלה לקהל. "בית שיש בו חולים, למה לא לקרוא לזה בית מבריאים? או בית רפואה? כאילו אנחנו כל הזמן מנציחים את החולי, במקום לבקש לעצמנו רפואה".
"אני מספר על ההתמודדות שלי כדי שאולי אפילו בנאדם אחד יצליח לראות את זה אחרת, להסתכל על הקשיים שאנחנו עוברים על המכות שאנחנו חוטפים בחיים כהתמודדות, כחלק מהדרך. זה לא דד אנד, תמיד יש המשך, יש לאן להתפתח, פשוט יכול להיות שאנחנו צריכים לעבור דרך משהו קשה כדי לגלות בעצמנו כוחות שלא הכרנו ועומקים ורבדים שלא ראינו בנו לפני כן.
"זאת הדרך בעיני להסתכל על זה", מסכם בקשי, "ולכן גם בחרתי לצאת עם השיר הזה החוצה, כי הוא מביא את החוויה שלי אבל לא ממקום של קורבן או התמסכנות, אלא כמציאות כמו שהיא בדיוק. לספר לעורר ואולי לתת השראה - זה קיים, אנשים מתמודדים עם דברים לא פשוטים בחיים , השאלה האם אתה נותן לזה לעצור אותך או האם אתה ממשיך הלאה? אני ממשיך הלאה".