הבעיה היא אנחנו

עזה היא חממת טרור טבעית, אנחנו אלו שלא מאמינים בעצמנו. אין מדינה בגלובוס שתסכים לספוג רקטות תמידין כסדרן, אין מדינה שתתחנן להפסקת אש בפני ארגון טרור ואין מדינה שתסכן את אזרחיה וחייליה כדי להציל את חיי האויב

הגיע הזמן לומר את זה בקול: הבעיה אינה עזה, הבעיה היא מדינת ישראל. עזה, מאורת צפעונים צפופת אוכלוסין וקנאות דתית, רצועת אדמה מקוללת שישראל כבר נמלטה ממנה, אך טבעי שתהפוך ליצרנית טרור מובהקת. זו ההגדרה האותנטית של כלב נשך אדם. אבל השאלה אינה מה עזה רוצה ועושה, השאלה היא מה ישראל מוכנה לעשות.

שבעים וחמש שנה וקצת ונראה שעדיין קשה לנו להאמין שאנחנו ממש מדינה עצמאית, ריבונית, אפילו מיני-מעצמה. כל יירוט של בכיר או בכיר למחצה נשקל במאזני תגובת המצרים והירדנים והאמריקנים והקטארים ומי לא. מאליה עולה השאלה: אולי פשוט נכנס כאן צוות שלטוני שיורכב משליחים מצריים ואמריקנים, ניתן להם את המפתחות ונפנה להם את הבמה.

אין מדינה אחת בגלובוס, מערבית ושאינה, שתאפשר או תכיל ירי שוטף של רקטות ממחוז עוין על אזרחיה. האם אתם מסוגלים לדמיין ירי מקסיקני על טקסס ו'הכלה' אמריקנית? הסתפקות במערכת יירוט משוכללת שתצמצם את הנזק? בריחה של רבבות תושבים למדינות הצפון? האם נדמה לכם שבכזה מקרה ארה"ב תתייעץ עם שליחים אזוריים סיניים? תשקול כל פעולה מנקודת מבטן של ברזיל או ארגנטינה?

ילדים מתים הם דבר איום ונורא, אולי הזוועה הגדולה ביותר שניתן לדמיין. אבל ילדים מתים בעזה לא בגלל ישראל אלא למרות ישראל. ילדים מתים בעזה כי הוריהם ובני משפחותיהם בחרו בטרור, כי שכניהם ומנהיגיהם מגבים ותומכים בטרור, כי טרוריסטים משתמשים בהם כמגן טבעי ומנסים לרצוח ילדים ישראלים תוך שהם משתמשים בחיפוי שלהם. דמו של כל ילד עזתי שמת מרוח על ידיהם של סנוואר וחבריו.

יתר על כן, מדינת ישראל צריכה, חייבת, למנוע בכל מחיר פגיעה בחייהם של אזרחיה וילדיה. לשם כך קיימות מדינות וממשלים, כדי להגן על חייהם של האזרחים. את המטלה הזו היא צריכה לקיים בכל מחיר, כולל מחיר דמו של האויב, ואם האויב משתמש באזרחיו – הוא ורק הוא האשם בכך. אם את המסר הכל כך בסיסי הזה, אלף בית של חשיבה מושכלת, אנחנו לא מצליחים אפילו להסביר ברהיטות בתוככנו, קשה להניח שנצליח לשכנע בו את העולם כולו.

אינני אסטרטג צבאי ואיני מתיימר להיות כזה, אני מניח שמעצמה צבאית כישראל מחזיקה במספיק כלים אפשריים כדי להשמיד אחת ולתמיד את הטרור העזתי על שלל סוגיו ושלוחותיו, חמאס וג'יהאד, משגרי רקטות וחופרי מנהרות. ישראל גם מסוגלת להפעיל לחץ בלתי נסבל במישור האזרחי, חסימת גישה ימית וקרקעית, הפסקה של אספקת סחורות, בדגש על סחורות המשמשות גם לייצור אמצעי לחימה. ובכל זאת, ישראל לא עושה זאת.

ישראל לא עושה זאת כי היא לא מאמינה בעצמה בצדקת דרכה. ישראל לא עושה זאת כי היא לא השתחררה עדיין מהטרמינולוגיה הגלותית והצורך לקבל את אישורו של הפריץ. ישראל לא עושה זאת כי היא לא מפנימה את השפה המובנת ביותר במזרח התיכון – שפת הכוח. מדינות האזור לא מעריכות אותנו יותר בגלל יכולת ההכלה המופלאה והעובדה שאנחנו מבכרים לסכן חיי אזרחים וחיילים שלנו על פני חיי המרצחים העזתיים ובני משפחותיהם. הן רואות בזה נקודת חולשה שלנו.

העובדה שחמש דקות אחרי פתיחת המבצע הנושא החם ביותר באולפנים הוא "מתי תגיע הפסקת האש" (שמעתי אפילו דיונים על "איך אפשר לשכנע את הג'יהאד להסכים להפסקת אש"), וזה כשכמעט כל תושב בעוטף עזה שעולה להתראיין בערוצי התקשורת מתחנן שישראל תמשיך ותמגר את איום הטרור עד תומו, היא כמעט בלתי נסבלת. היא מצביעה על תבוסתנות מובנית, על חוסר אמון עצמי ועל משבר בתודעה הלאומית שלנו.

ישנה דעה, לא פופולארית במיוחד, הגורסת שפיתוח המערכת המופלאה של 'כיפת ברזל' היה אסון לאומי, כי היא אפשרה לנו להיכנס למצב תמידי של מגננה והכלה. אינני מסכים, המערכת הזו הצילה בוודאי את חייהם של מאות ואולי אלפי בני אדם, ולחיים אין מחיר. אבל יש דברים בגו בעצם הטענה, התמכרנו למערכת הגנתית ולחשיבה הגנתית. כיפת ברזל או קלע דוד אינן פתרון למשבר העזתי, הם פלסטר. ואת הסרטן העזתי אי אפשר לרפא באמצעות שימוש בפלסטרים.