הדיון שהתקיים בשבוע שעבר בוועדת העבודה והרווחה הניב כמה וכמה אמירות חריפות של חברי כנסת כלפי עובדים סוציאליים שלטענתם ידם קלה על הדק ההוצאה של קטינים מחזקת הוריהם. הדברים הניבו לא מעט מחאות ותחושות קשות בקרב עובדים סוציאליים וגורמי רווחה. שוחחנו על כך עם פרופ' שיר דפנה תקוע, דיקנית הפקולטה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון.
על הדיון שהתנהל בוועדה אומרת פרופ' דפנה תקוע "שמעתי והזדעזעתי יותר מהאיך מאשר מהמה, כי על המה תמיד אפשר להתווכח ותמיד יש מקום לשפר. כדיקנית וכעובדת סוציאלית בבית החולים קפלן אני תמיד אומרת שניתן להשתפר ולתקן וביקורת היא משמעותית וחשובה, בוודאי כשהיא מגיעה מוועדות הכנסת, אבל על מהאיך הזדעזעתי".
"הזדעזעתי וכאב לי. נבחרי ציבור נבחרו על ידי מצביעים מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים. כולנו עובדים יחד ופועלים יחד למען השירות הציבורי. עובדים סוציאליים הם משרתי ציבור כמו רופאים, פסיכולוגים וכמו פסיכיאטרים. לכן נבחרי הציבור צריכים להבין שאלימות היא דבר זולג. אם הם משתלחים מהמזגנים שלהן בעובדי ציבור לא יהיו עובדי ציבור".
פרופ' דפנה תקוע מספרת על עבודה של המכללה מול מקבילים בליטה ואסטוניה, שם אין עובדים סוציאליים בשירות הציבורי. "אלו עובדים שאמונים על עבודה מול האוכלוסיות חלשות ומלכלכים את הידיים במקרים הקשים ביותר. באופן אישי אני עובדת עם נפגעי ונפגעות תקיפה מינית בבית החולים קפלן. מקפיצים אותי בכל שעות היממה לנפגעים מכל גיל. ההשתלחות של נבחרי הציבור במשרתי הציבור גורמת לכך שהדור הבא לא ירצה להיות עובדים סוציאליים".
"הרגיזה אותי ההדרה וההדרה בנוסח של 'מי הם העובדים הסוציאליים? הם חשובים שהם פסיכולוגים?', אז חשוב לזכור שהעובדים הסוציאליים עובדים לפי חוק. כלומר שהכנסת נתנה לנו את החוק לעבודה סוציאלית ועל פי החוק וכללי האתיקה אנחנו מחנכים את הסטודנטים שלנו והכל באישור הכנסת. כל עובד סוציאלי שיוצר מבתי הספר לעבודה סוציאלית מקבל יותר מחמש מאות שעות של עבודה מעשית פרטנית. בנוסף לעבודה המעשית העובדים הסוציאליים עובדים תחת חוק ומספר רישיון, כמו כל פסיכולוג, פסיכיאטר, רואה חשבון ועורך דין".
"אחר כך מתפלאים ששורפים אחות או מרביצים לעובדים סוציאליים", אומרת פרופ' דפנה תקוע. "אם כך, יוכלו העובדים הסוציאליים לסגור את השירות הציבור ולפתוח קליניקות פרטיות ונהיה כמו מדינות חשוכות. יושבים נבחרי ציבור שכולנו בחרנו בהם, מנפלים את הפה ודורסים משרתי ציבור ואחר כך מתפלאים כשיש אלימות בבתי החולים".
על כך שהסגנון האלים מאפיין רבים מחברי הכנסת גם ללא קשר לעבודה הסוציאלית אומרת דפנה תקוע כי אכן מדובר בסגנון שמייצר את אותה אלימות שתזלוג לחברה כולה, אך היא מבקשת להתריע על הפגיעה בשירות הציבורי שבו שליחים שיכולים היו לקבל מטופלים בקליניקות פרטיות ולקבל שכר גבוה בהרבה. "על מה ולמה אם דורסים בצורה כזו? הביקורת תמיד טובה. אפשר לבקר", היא מדגישה.
"העובדים הסוציאליים מטפלים לא רק בילדים בסיכון. העובדים הסוציאליים הם אלה שהלכו באמצע הלילה למשפחה שנפגע מטיל ברחובות וכך בבית החולים קפלן הם שטיפלו בפצועים ובנפגעי החרדה. אנחנו עובדים יחד. אז להוריד להנמיך ולדרוס מקצוע שלם?".
בהסתמך על מחקר מקיף שבוצע בשנת 2014 מציינת פרופ' דפנה תקוע כי 24 אחוזים מילדי ישראל השיבו בחיוב על השאלה אם עברו תקיפה מינית. על השאלה אם חוו אלימות קשה מחצית השיבו בחיוב. "במקום לדרוס את אותם שנמצאים עם ילדים ומבוגרים שחייהם נהרסו בשל הפגיעות, אני מציעה לחברי הכנסת להצטרף לסיור בדרום ולראות את העובדים הסוציאליים בעת חירום ובעת טרור וגם מול נפגעי האלימות, ילדים מבוגרים וזקנים. אם נמשיך לדרוך ולרמוס ולהיות אלימים כלפי משרתי ציבור לא יהיו לנו משרתי ציבור", היא אומרת ומספרת: "סטודנטים שואלים למה הם צריכים גם להיאבק על הפרנסה שלהם וגם לשמוע את מה שאומרים עליהם בכנסת".
בהתייחס לתוכן הדברים שנאמרו בדיון המדובר, אומרת פרופ' דפנה תקוע כי מדינת ישראל אימצה את המודל האירופי של פנימיות מתוך שותפות גדולה ככל הניתן עם המשפחות, וזאת מתוך ההבנה שהמשפחה היא המקום הטוב ביותר עבור הילדים. "על בסיס התפיסה הזו אנחנו מחנכים את העובדים הסוציאליים", היא אומרת ומספרת: "לפני הרבה שנים ישבתי עם אסירים ושאלתי אותם על הוצאת ילדים מהבית, אם זה דבר טוב בעיניהם. חצי אמרו שזה הציל את החיים כי המשפחה הייתה אלימה כל כך, חצי אמרו שאפשר היה לעשות את זה אחרת. אנחנו חוקרים את הדברים והיום הבסיס בעבודה סוציאלית הוא שהמשפחה היא הדבר המשמעותי, והיעד הוא לקיים איזונים ובלמים כדי לא להוציא מיד מהבית".
בדבריה היא מדגישה כי אין לה מידע כדי להתייחס למקרה פרטני כזה או אחר, וגם אם היה מידע כזה לא ניתן היה לחלוק אותו, כמובן, אך היא רואה ערך בעצם קיום דיון שמהותו הוא מאבק ההורים על הילד. "ילד צריך לדעת שההורים שלו נלחמו עליו, אבל עם זאת עושים את הכול כדי לאפשר (השארת ילד במשפחה). משום כך הכיוון הוא גם להיות רגישים תרבותית, ולכן מכשירים עובדים מהציבור החרדי, גברים ונשים, כדי שיכירו את הניואנסים של כל משפחה ומשפחה. 25 אחוזים עוברים פגיעות מיניות ולא 25 אחוזים מוצאים מהבית".
בדבריה רואה פרופ' דפנה תקוע את תפקידו של השופט שמקבל את המלצת העובד הסוציאלי להוצאת ילד מביתו וללא אישור שלו הדבר לא יקרה, כחלק מהאיזונים הנדרשים לפני מהלך שכזה. אנחנו מזכירים טענה לפיה השופטים ברבים מהמקרים הופכים למעין חותמת גומי להמלצת העובדים הסוציאליים, אך היא מצידה קובעת כי השופטים לומדים וקוראים את התיק המוגש להם לפני שהם מכריעים אם לאשר או לא. "יש שופטים בישראל", אומרת דפנה תקוע וממליצה לסמוך על השופטים שהם אכן עושים את תפקידם.
"אני מכירה הרבה מקרים שחברי כנסת דיברו על ניכור הורי, מושג שהפך לפוליטי, וכשנכנסתי למקרים ראיתי שיש שם ניצול. המשמעות היא שהדברים הרבה יותר מורכבים. אפשר להחליט הכול, והכיוון הוא לממש את הפתרונות כשהבסיס הוא השאיפה להשאיר בבית, אבל האיך חשוב לא פחות מהמה, כי משפחה שתוכל לעשות את העבודה המשפחתית צריכה להאמין בנבחרי הציבור ואם חברי הכנסת דואגים להגדיר אותם כאפסים, המשפחה לא תאמין להם".
דפנה תקוע מזמינה את חברי הכנסת לפקולטה, לפגוש את הסטודנטים, לראות את העבודה בשגרה ובחירום, ולהבין את חשיבותה כ"מקצוע משנה חיים", ובעקבות כך להתייחס אליו בהתאם.