יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו: (תהלים קכב, ג)
"...עיר שעושה את כל ישראל חברים" (ירושלמי חגיגה ג:) כך מקובלנו שירושלים לא התחלקה לשבטים. היא אמנם בנויה בין שבטי לאה לשבטי רחל, בין בנימין לבין יהודה, אבל לה כשלעצמה אין מקום. היא אקס-טריטוריה. היא מקומו של האל שאין לו מקום. היא א-פוליטית. היא דתית, יותר נכון אלוקית. ולכן היא לא מתחלקת ולכן היא מחברת. היא מחברת בין הארץ לשמיים שכן, היא תחילת פתח שער השמים ממנו השתלשלה והתהוותה הארץ.
היא מחברת בין אדם לאלוקים שכן, משם עולות תפילותיו של אדם ומשם יורדות תשובותיו וברכותיו של האלוקים. היא מחברת בין בני האדם בעלי שבטים שונים, זהויות שונות ואפילו בעלי אמונות שונות. הנה ראו את נבואת מיכה ד, ב:" וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, אעפ"י ש:"כִּי, כָּל-הָעַמִּים, יֵלְכוּ, אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו;..." וכך הם פני הדברים בתפילת שלמה בחנוכת המקדש.
גם השם שלה ירושלים בנוי מחיבור 'יראה' 'שלם'. חיבור המקום שבו רואים ומתראים בפני האל בשלמות, שאינה מחלקת ומפרידה ומתקוטטת. את חצי השם הראשון, נתן אברהם בעוקדו את אהבתו בפני האל, כתנאי להתגלותו המתמדת של האל מן השמים ובהר המוריה. את חצי השם השני, נתן המלך הגוי "מלכי צדק מלך שלם'' שעבד את 'אל עליון' –אלוהינו, רק בדרך אחרת. הנה חיברה ירושלים בין השונים, שמתאחדים באל האחד.
ידוע האופן שבו נכחו גדולי האומה לקבוע את מקום המקדש. היה זה במקום המפגש החיבור והאהבה שבין האחים השונים בחצי הלילה. המקום שבו 'לא אני' ו'לא אתה', אלא האהבה מנצחת. אגב, אהבה בעברית היא השם הנרדף לאחד האלוהי. גימטריה אחד= אהבה = 13.
אם נמשיך להלל את 'שלום ירושלים', תכלה היריעה ודברי שלומותיה וחיבוריה לא יכלו. דא עקא, שלא יכלו מִסָּפֵּר אף דברי מחלוקותיה, מריבותיה ומלחמותיה. בין מלחמות פנימיות ובין מלחמות חיצוניות. בין מלחמות אחים וחברים ובין מלחמות דת ומאמינים. מה היה לה לירושלים שכך עלה בגורלה, הזהו "המקום אשר בחר ה'"?
המריבה הראשונה בהיסטוריה של הדת, היא זו של קיין והבל. מלחמתם הייתה בפשטות, על שאלת הנבחרות בעיני האל, על הבחירה ועל ההדרה.
זה נגמר ברצח. חז"ל לימדונו, שהמריבה הייחודית ביניהם הייתה, סביב השאלה בחלקו של מי יימצא המקדש. קול דמיו של הבל זועקים, במקום שבו ניסו לכבוש את המקדש שבירושלים, תחת מקום פוליטי וכוחני ולא תחת ה'מקום ברוך הוא'.
נדלג על ההיסטוריה רוויית הדמים הרבים, שנמהלו עם דמי הקורבנות שהוקרבו בהר המוריה. והנה ההר, שהשלום שלו, עדיין מדמם ונתון גם כיום למתקפות דמים ובמלחמות. שניים אוחזין בו. שניים נלחמים עליו. והם אינם מתחלקים בו שכן, ירושלים אינה מתחלקת לשבטים אבל, הם כן קורעים אותה לגזרים, בטענת: "כולה שלי". ומה אומר אלוקי השמים שהוא 'אחד' ו'אהבה' ו'שלום', כשהוא רואה את בריותיו מכלים את שלומם בשליטה, על השער שבו הוא לא נמצא?
'יום ירושלים', הוא היום שבו חוגגים את האחיזה הישראלית ברצועת הר הבית, היום שבו עולים לרגל למקום המבקש להתנשא כהר העמים האוניברסלי. כתל אליו נוהרי גויים רבים וכבית תפילה שיקרא לכל העמים. האם אכן, אפשר כבר עתה שעמי האומות המייחדות, יצעדו יחדיו בחיבור ובאהבה אל ה'מקום' שבחר האל שלא יהיה מקום?
האם סוף סוף, יכולים הם להתחבר וללמד שדתות עושות שלום לא רק במרומיו, אלא גם בירושלים התחתונה? האם אפשר, שירושלים תזכה שיהיה תוכה כברה ותהיה סוף סוף ראויה לשמה, וכי מציון תצא תורת השלום לעולם ומלואו? האם אפשר, שסוף סוף יצא דבר ה' מירושלים, כשאין הוא מחלק בין הבריות והאמונות, אלא מחברם יחד? הן הוא אחד ושמו אחד ופשוט לו שאחד= אהבה. זאת ירושלים שלו.
הרב ראובן הכהן אוריה, שותף במיזם "הבימה - אלמנאבר" לחזון דתי לשלום