בראיון לערוץ 7 מספר החוקר אורי פרדניק איש אוניברסיטת בר אילן על המחקר אותו יציג מחר בכנס השנתי של המרכז למורשת יהדות אתיופיה במוזיאון 'אנו' שבאוניברסיטת תל אביב, מחקר העוסק בסיקור התקשורתי של המאבק לעליית יהודי אתיופיה בעשור האחרון.
למחקרו הגיע פרדניק מתוך פעילותו במטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה ולדבריו מאחר והסיקור התקשורתי של העשורים הראשונים לעליה נחקר, בחר הוא להתמקד בעשור האחרון שבו התעוררו לא מעט מחלוקות סביב תקצוב העלייה, עשור בו ניתן לראות כיצד עיתונאים הופכים למזוהים עם פוליטיקאים כאלה ואחרים ולדבר יש השלכה על סיקור העלייה מאתיופיה.
פרדניק טוען להקבלה בין האופן בו סוקרה העלייה בשנות השבעים, טרם עלייתו של בגין לשלטון, לבין האופן בו העלייה מסוקרת בתקשורת בשנים האחרונות, על אף שמדובר בקבוצות שונות של עולים ובזכאות שונה. לטעמו הסיבה לדמיון בין דרכי הסיקור היא היות התקשורת נשענת על מקורות ממשלתיים כאלה ואחרים, בין אם שרים ובין אם פקידים או אנשי סוכנות, ואלה מעבירים את המסרים הנוחים לממשלה, בעוד התקשורת אינה ממהרת להצליב מידע עם גורמים אופוזיציוניים בין השאר בשל הצורך להנפיק דיווחים וידיעות מהר ככל הניתן בעידן התקשורתי החדש.
המשמעות של קשר זה בין האג'נדה הממשלתי לבין התקשורת היא שכאשר יש בממשלה נציגים של העדה, כדוגמת השרה לשעבר פנינה תמנו שטה, חבר הכנסת גדי יברקן, חבר הכנסת דאז אברהם נגוסה, אופי הדיווחים משתנה על פי ההתאמה לתפיסה המשתנה במשרדי הממשלה ובצמתי ההכרעה.
"בשנות המחקר שלי הממשלה רצתה שלא לקדם את העלייה מאתיופיה בגלל תקציב, היה רצון להצדיק את חוסר התקצוב ואת אי קידום העלייה, היה לה אינטרס לקדם את המדיניות שלה", אומר פרדניק הסבור כי המסרים הועברו לתקשורת וזו התנהלה בהתאם והסיקור אכן היה מנוכר יותר לקידום העלייה מאתיופיה.
בדבריו מזכיר פרדניק את הדו"ח שפורסם באמצע שנות השבעים ולפיו אין קשר בין הקהילה באתיופיה לבין התרבות הישראלית והזהות הישראלית. עמדה זו באה לידי ביטוי לאורך השנים על אף שהתפנית לקידום עליית יהודי אתיופיה החלה עם הנחיתו של מנחם בגין להעלותם ארצה ועם פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בדבר יהדותם. עם זאת בשנים האחרונות שבה ההתייחסות המנוכרת כלפי הקהילה. "מה שנכון היה לשנות השבעים נכון גם לעשור האחרון. ההיסטוריה חוזרת".
אנחנו שואלים את פרדניק אם אכן ניתן לקבוע שההתייחסות לעלייה מאתיופיה אכן מנוכרת, שהרי מדובר בעליה שהיא אחת הבודדות שיום חג מיוחד שלה הפך לחג לאומי, חג הסיגד, וטקסים מתקיימים בנוכחות ראשי המדינה לצד מערכת החינוך המתגייסת לאירוע. זאת לבד מיום העלייה המצוין ביום ירושלים וגם הוא ייחודי לבני העדה.
על כך משיב פרדניק ואומר כי אכן מדובר באירועים מבורכים, אך הם התרחשו כי קידמו אותם גורמים בתוך הממשלה שהיו קרובים בצורה כזו או אחרת לעדה. עם זאת הוא מוסיף ומעיר כי היום המיוחד שמציין את הנספים בעליה אינו יום חג אלא יום זיכרון עצוב שיש ללמוד את לקחיו ולהפנים שאם ישראל הייתה מזדרזת יותר בהעלאתם ומבצעת זאת מתוך קונצנזוס רחב לא נמעיט מהסבל היה נחסך. "גם זה שחג הסיגד הוא יום ברמה לאומית לא אומר שהציבור מודע למשמעויות של הימים הללו", מוסיף פרדניק.