על איזה נס סומכים פה?

יום ירושלים. עד לפני שנתיים הצירוף הזה היה בשבילי שם נרדף לשמחה פשוטה, דגלים ומוזיקה, צעדה וריקודים, תפילה והודיה. עד לפני שנתיים יום ירושלים שלי היה גם יום זיכרון לעולי אתיופיה שנספו בסודן ותזכורת מהדהדת, עכשווית, למסירות נפש על ארץ ישראל. עד לפני שנתיים יום ירושלים היה בשבילי יום חג. אבל אז משהו השתנה.

יש דברים שלא מדברים עליהם. יש דברים שלא מדברים עליהם, כי לא יבינו אותך. את הרי לא פצועת גוף, הרכוש שלך לא הושחת, האירועים התרחשו בעיר שלך אבל לא ליד ביתך, אז מה העניין? הלב, הגוף והנפש לא מתחשבים כנראה בנתונים קרים, שכליים. הם מפעילים את עצמם ואותך לפי התחושות הפנימיות.

וכך השילוב של התאריך עם הפגזות מעזה, אזעקות ברקע וכוננות מקלט (הפעם במפתיע הם דילגו על לוד), רעש של מסוק ואפילו מזג האוויר - גורמים לדריכות גדולה של כל הגוף, משרים דכדוך, משביתים עבודה של שעה או שעתיים או חצי יום, מזכירים באחת את מה שהיה שם, כלומר את מה שהיה כאן - את פרעות תשפ"א.

וכאילו זה לא מספיק, ביום שישי האחרון ביקש הוועד העממי של ערביי לוד לקיים הפגנה. הכוונה הייתה לציין שנתיים ל"אירועי הכבוד". כן, כך הם קוראים למהומות שחוללו בלוד, ביפו, בעכו, ברמלה, בנגב ובגליל. האמתלה הייתה זיכוי מחוסר אשמה של כל החשודים בירי במתפרע מוסא חסונה, האיש שנורה ונהרג במהלך התפרעות אלימה נגד יהודים במוצאי יום ירושלים לפני שנתיים. הם ביקשו להפגין ולצעוד, כשההסתה ברשתות הערביות נגד ישראל בשיאה וההפגזות בעיצומן. יכולנו לתאר איך כל זה ייראה. מולם עמדה להתארגן הפגנה יהודית שתניף את דגלי ישראל. בדיוק כמו אז, בערב ההוא. הפשרתי רק אחרי שההפגנה בוטלה.

לבבות צרובים

החברה הישראלית, כלומר אנחנו, עוברים את החיים שלנו כאן במהירות של פי שניים או שלושה מכל מדינה אחרת בעולם. מה שהוביל את החדשות והיה שיחת היום בתחילת השבוע, נראה כמו אירוע זניח ונשכח לקראת שבת. אנחנו יודעים לגעוש ולהתרגש ולעכל סערות מוצדקות יותר ובעיקר פחות ואז לעבור לדבר הבא. אני בטוחה שאם היינו מקימים לתחייה פסיכולוג מראשית המאה הקודמת ומראים לו את הסיסמוגרף הנפשי של אזרחי ישראל הוא היה מתעלף, ואחרי כוס מים הוא היה שואל: איך אתם יכולים לשאת את כל זה? לאן הולכים העצב, הפחד, האכזבה? יש לכם טקסי עיבוד? לא, אין. הכול נחרת בנפש.

כל השבוע הזה חשבתי על האחים בעוטף. איך מתחילים שוב ללכת על הקרקע ולדעת שהיא מוצקה, איך יוצאים שוב לסופר בלי חשש, איך חוזרים להתקלח בנחת, איך שבים לנשום. בשביל רובנו זה היה "עוד סבב". אבל שני בני אדם נהרגו, ומי יודע כמה רסיסי נפש התנפצו. עוד מבצע שצריך להתמודד עם השלכותיו מחר ובעוד חודש ובעוד שנה.

ולאור מה שהם עוברים שם, הרגשתי עוד יותר שאני מגזימה ונסחפת. חשבתי שאולי אני לוקחת את הדברים קשה בגלל המעורבות הגבוהה שלי אי אז בדברור מה שהתרחש פה ובקבלת ההחלטות. אז החלטתי לגשש אחר הלבבות של חברותיי ולבדוק מה שלומן. הופתעתי. כן, גם הן נשאבו לזיכרונות ולחששות. גם חלק מהילדים הגדולים. היו כאלה שראינו עליהם את ההשפעה מיד אחר כך, אבל פתאום גילינו שמהלכים בינינו עוד בני נוער שנצרבו מלהט האירועים.

אני מאמינה שאפשר לשאת כמעט הכול, אם לומדים מזה משהו, אם חותרים לשנות את המציאות הקשה. אבל כאן התחושה היא שהאירועים נשכחו, אולי הודחקו. מי שזוכר את הפרעות היטב והן מהוות בשבילו נקודת ציון הם הערבים בכל הארץ, והיהודים שחטפו ואוימו ונפצעו ושכלו. אבל המציאות העגומה עדיין כאן. העובדה שיש כאן מיעוט ערבי גדול שבחלקים ממנו אצורה שנאה גדולה, קיומית, תהומית, שעלולה להתפרץ עלינו בכל רגע נתון. העובדה שהציבור הזה חמוש בכמויות נשק שרק הולכות ומתעצמות. העובדה שדבר לא השתנה במשטרה. והיא הרי לא הייתה נוכחת בפעם הקודמת, ולמה שיהיה לה מספיק כוח אדם או אומץ או רצון להתערב (כוכבית: מפקד משטרת לוד הנוכחי הוא אדם חרוץ ומסור ומדהים. אבל הוא אחד בתוך ארגון גדול).

ומה השתנה בתקשורת ובדעת הקהל? שוב נצטרך להסביר את עצמנו לדעת, להיעזר בתמונות ובסרטונים שמאששים עובדות פשוטות מול עדויות שקר של חברי מועצה ערבים או סתם מראיינים עוינים. מה ימנע מכל זה לקרות מחר, מחרתיים, או במתיחות הבאה מול עזה? הרי זו ההשערה של המומחים. כולם אומרים שהפרעות הבאות יקרו, מדובר רק בשאלה של זמן. אז מה קורה בינתיים? על איזה נס סומכים פה?

בסוף, זה מה שמנחם

יש צעדים קטנטנים בשטח. יש אנשים שקריעת המסך הכואבת והמציאות שנפערה פה גורמת להם לפעול כדי שהציבור ומקבלי ההחלטות יזכרו את האתגר הזה ויתכוננו לפעם הבאה. יש גם ניסיונות להקים משמר לאומי (זו לא החלטה של הממשלה הזאת, אגב). אבל האם זה יקרה? ומתי יחשבו באומץ ולעומק מה עושים עם נרטיבים שהולכים ומשתרשים בקרב הערבים שחיים בתוכנו? מתי ישאלו אם יש סיכוי לחנך אחרת, והאם יש בכלל אפשרות להצמיח משהו אחר בתוך חברה ששקועה עד צוואר במשבר קיומי של פשע ועבריינות ופחד?

אני מודה, בשנה האחרונה גם אני מנסה להדחיק. מי רוצה לזכור שהמדינה לא הייתה לצידו ברגע האמת? מי רוצה לזכור שבתים ובתי כנסת ומבני ציבור נשרפו? מי רוצה לזכור לינצ'ים ודקירות שאירעו ממש כאן? המציאות הזאת מפחידה מדי. גם אני הייתי רוצה לטמון את כל זה עמוק באדמה ולעבור הלאה. אבל יש לי תזכורות בדמות אירועים לאומניים שמתרחשים פה ושם בעיר, ויש לוח שנה. אני לא יכולה לשכוח.

מה שמנחם בתוך כל האין הזה הוא היש שהיה אז וקיים מאז. החיבוק העצום שקיבלנו מכל גוני עם ישראל, שהגיעו להיות איתנו ולשמור עלינו במקום המדינה. החיבוק האדיר בדמות שלטים ועוגות ופרחים ודרישות שלום. המנהיגות והיוזמה של אנשים מבפנים ומבחוץ שתפסו בידיהם את המושכות ועזרו לכל מי שהיה צריך, בלי לישון, בלי לאכול. והיש הכי גדול הוא שהעיר גדלה והתפתחה מאז. כן, גם השכונה שהייתה בלב ליבן של הפרעות. וזו אולי המסקנה הכי קלישאתית אבל הכי מנחמת בתוך כל הסיפור הזה: עם ישראל חי.

לתגובות:ofralax@gmail.com

***