על כישרונו של היעקבין בן השבע במשחק השחמט כבר כתבתי כאן לפני כמה חודשים, אבל יש חומרים שאפשר להפיק מהם יותר מטור אחד אז הנה זה מגיע.
לפני כשבועיים, כשיצא מחוג השחמט, ניגש הילד לבשר שהוא הולך לאליפות הארץ בשחמט שתיערך ממש סמוך ליישובנו. "אני חושבת שזה ממש חשוב שהוא ילך, אנחנו צריכים לעודד התפתחות של הילדים בתחומים שהם חזקים בהם", הסבירה לי אשתי. כשהתברר שהאליפות נופלת על יום ל"ג בעומר שבו הילד היה אמור גם ככה לרבוץ בבית ולהציק לאבא - הפור נפל סופית.
נקדים ונאמר שבאליפות השחמט הספציפית הזאת כל קבוצה (במקרה שלנו אליצור שומרון) מונה ארבעה שחקנים שמשחקים בשישה סבבים. רוצה לומר, כל ילד משחק שישה משחקים. הדאגה העיקרית שלנו הייתה שחלילה הילד לא יפסיד בכולם. הרי כדי להרוס לילד את הביטחון העצמי אפשר להישאר בבית ולהתנהל כרגיל. אם כבר יוצאים מהבית אפשר לצפות לתוצאה אחרת.
מה גם שהניסיון שלי בתחרויות ספורט כאלה ואחרות די עגום. על אף הצלחה בסביבה לא תחרותית, תמיד כשהתגלגלה לפתחי תחרות בעלת משקל הייתי מתחיל להילחץ. הכדור היה חומק מידיי המזיעות מדי, הלב היה דופק מהר מהרגיל והייתי נוחל תבוסות משפילות. בקיצור, קיוויתי שהילד יחווה תחרויות קצת אחרת ממני.
הסבב הראשון לא בישר טובות. מול היעקבין התיישב מתחרה ממוצא רוסי. ולא שאני רוצה להעצים סטריאוטיפים, אבל אני ראיתי גמביט המלכה ואם יש משהו שאפשר ללמוד מהסדרה הזאת זה שרוסיה היא מעצמת שחמט (ושנטפליקס מצליחים להפיק סדרה ראויה אחת לשמיטה).
לפני שהמשחקים יצאו לדרך, ההורים הוגלו ליציע מתוך כוונה שלא לאפשר להם לעזור לילדים תוך כדי המשחק. לא שיכולתי לעזור לילד מול הענק המזרח־אירופאי, אבל בסדר.
היריב (החמוד!) לא בזבז זמן ולהטט על הלוח משל היה ברישניקוב על רולר בליידס ואנחנו נחלנו תבוסה מהירה.
להפתעתי, אחרי המשחק ניגש אליי היריב וביקש חתימה. כמובן שהנהנתי בחיוך וחתמתי "בהצלחה בכול, אשר בן אבו". סוף סוף מדובר באויב.
אחרי המשחק הראשון לקחנו את היעקבין לשיחת עידוד והפקת לקחים.
"היית מושלם ושאף אחד לא יגיד לך אחרת", סיכמה אמא שלו.
"הנה רשימת הדברים שבהם אתה לוקה בחסר", פתחתי אני ויריתי עליו ממטר כבד של ביקורת בונה. הילד גילה חוסן מנטלי וניסה להפנים כמה שיותר מההוראות של אבא: להיזהר לא לגעת בכלי לפני שאתה בטוח שאתה יודע לאן אתה רוצה להזיז אותו, לא לשכוח ללחוץ על השעון בסוף המסע וכמובן להסתכל בעיני היריב זמן ארוך מהמקובל כדי להטיל מורך בליבו הצעיר.
"והכי חשוב לא להילחץ, אתה מאוד לחוץ!" סיכמתי.
"הוא לא לחוץ", מלמלה אשתי.
"אבל תראי אותו, הוא רועד!"
"זה בגלל שאתה מרעיד אותו יאיר, לך תשתה משהו, תירגע".
ובאמת אי אפשר היה שלא להבחין ברוגע של היעקבין הצעיר אל מול ההיסטריה שאחזה באביו הפוסט־טראומטי.
מפה לשם המשחק השני יצא לדרך. היעקבין הצעיר שעבר את מבחן האש של המשחק הראשון פתח חזק ובעזרת חיילים בלבד לכד את המלכה היריבה. משם הדרך לניצחון הייתה קצרה והיעקבין הכריז שח־מט במהירות שהייתה מביכה אפילו את הבליץ הגרמני על צרפת להבדיל. מיותר לציין שאבא שלו התחיל לחגוג ביציע. קפצתי משמחה ושאגתי מלוא גרון עד שאשתי עדכנה אותי שאמו של הילד המפסיד עומדת ממש ממש מאחוריי.
"סליחה", התנצלתי בפניה, "זו פשוט פעם ראשונה שאני מנצח בתחרות".
"אתה מתכוון שהבן שלך מנצח", היא תיקנה.
"אה כמובן, כן. הבן שלי. גלעד".
"ישי", הגיע תורה של אשתי לתקן.
"עגבנייה עגבניו, העיקר שניצחנו!" הכרזתי והלכתי לקנות לילד ממתק כדי ליצור בראש שלו התניה בין האהבה שלי אליו ובין הצלחה.
אבל כל הלעיל היה רק הקדמה למשחק הכי מטורף שראיתי בחיי. בסיבוב השלישי היעקבין הוגרל נגד יריב חזק, גדול ממנו בחוכמה ובמניין, ואכן המשחק התנהל באורח חד־צדדי. היעקבין נהדף לאחור ואיבד ממיטב כליו בזמן שאביו צפה מלמעלה ומרט את שערות ראשו בדאגה.
"זה אבוד", סימנתי לאשתי שישבה מאחוריי כמו בנאדם שהחיים שלו אינם תלויים לחלוטין בתוצאה של המשחק האקראי הזה.
אבל אז התחוללה התפנית. היריב לא הצליח ללכוד את המלך היעקביני ובמקביל היעקבין הממזר הבחין שהמלך היריב נמצא בפינה מסוכנת, משל היה אחד מחמשת המלכים שהתחבאו במערה במקדה אי שם בספר יהושע פרק י' (ליעקבין הבכור בדיוק היה על זה מבחן, אל תשאלו).
המשחק התקדם בעוד היעקבין ממתין לשעת כושר, וזו אכן לא בוששה לבוא. היריב נרדם לרגע והיעקבין קפץ על המציאה. הוא אכל צריח אחד ואז הסתער על המלך עם כליו הנותרים וניצח.
ויותר משהניצחון הזה העיף לי את המוח, נגנבתי מהרוגע ומהפאסון שאיתם ביצע הילד את המהפך המפואר הזה. זה לא מה שהוא רואה בבית.
אבל היו עוד כמה משחקים לפנינו. במשחק הרביעי הפסדנו בגלל שני מסעים לא חוקיים של היעקבין אבל בינינו, אני די בטוח שהוא הפסיד בכוונה כדי שלא תהיה לו גאייווה.
במשחק החמישי ניצחנו טכנית כי היו בטורניר מספר אי־זוגי של קבוצות, ובמשחק השישי והאחרון הילד ניצח באופן חד־צדדי.
אז האירוע הסתיים עם שלושה ניצחונות מתוך חמישה משחקים, מה שזיכה את הילד ואת חברו לקבוצה אדם (החמוד!) במדליות מצטייני אליצור שומרון שהוענקו להם על ידי חגי המדריך המשובח.
"כנראה נתנו לנו את הילד הלא נכון בבית החולים", אמרתי לאשתי עת יצאנו שלושתנו מהאולם, "קור הרוח הזה בטח לא מגיע מהצד של המשפחה שלי".
"מה שתגיד", אמרה אשתי, "עכשיו בוא נלך לאכול משהו, הילד בטח גמור".
"אין בעיה, מה שהאלוף רוצה הוא יקבל", חייכתי.
"פחית קולה קרה", הוא אמר.
"ברוך השם", שחררתי אנחת רווחה, "אז הוא כן שלי".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***