אנו חיים בדיקטטורה. משפט כזה, לו היה נאמר רק לפני חודשים אחדים, היה גורם להרמת גבה אצל רבים. היום, לרוב אנשי המחנה הלאומי משפט מעין זה נשמע מובן מאליו, אולי אפילו נדוש.
זו אחת התוצאות החיוביות של מה שהתחולל כאן בחודשים האחרונים. שכבת האצולה השלטת קמה להגן בגופה על הדיקטטורה, ובכך חשפה אותה לעין כול.
השינוי המיוחל יארך זמן רב, רב מכפי שחשבנו, אך בינתיים אסור לאבד נכסים בדרך. כלל יסודי בכל מלחמה הוא שקודם כול יש להגן על מה שנמצא ברשותך, ורק אחר כך לנסות להמשיך לכיבושים נוספים. חז"ל בספרי אמרו על דוד המלך שכבש את סוריא: "סמוך לפלטין שלך לא הורשת, ואתה הולך וכובש ארם נהריים וארם צובא?!" אין טעם לחולל רפורמה משפטית אם אין יכולת לשמר אותה גם בקדנציה הבאה. חודשים ארוכים של תהליך חקיקה אחראי, זהיר ומתחשב מצד ימין עשויים ליפול ברגל גסה, בלי משא ומתן בבית הנשיא ובלי רגע של מצמוץ, בהצבעה אחת בכנסת הבאה, אם חלילה השמאל־ערבים יהיו בה רוב. לעומת זאת, רציפות של שלטון הימין בכנסת, גם אם הוא צולע וחלקי, תיתן אורך נשימה כדי לאפשר שינויים ארוכי טווח.
כיום, הנכס היחיד של המחנה הלאומי הוא הדמוגרפיה. השמאל מבין זאת היטב כבר שנים ארוכות, ולכן הוא מנסה בכל כוחו לנטרל את יתרונו של הנכס הזה. הדבר נעשה במגוון דרכים: הכנסת מסתננים, איחוד משפחות ובעיקר הבאת המוני יוצאי ברית המועצות לשעבר באמצעות סעיף הנכד בחוק השבות.
מלבד הבעיה הגדולה שיוצר סעיף הנכד (וגם הבן, יש לומר) בכך שהוא ממסמס לאורך שנים את הרוב היהודי בארץ, הוא עלול לגרום כבר בבחירות הבאות לאיבוד שלטון הימין. מהגרים שאינם יהודים על פי ההגדרה המקורית שתקפה זה 3,335 שנה מצטרפים באופן טבעי אל המחנה הפוליטי של מדינת כל אזרחיה.
והדברים כרוכים זה בזה. לשמאל יש שני יתרונות גדולים על הימין: הוא גם מהיר תפיסה וגם לא מהסס לפעול. אם חלילה השמאל־ערבים יקבלו 61 מנדטים בבחירות הבאות, תרחיש שלא היה רחוק כל כך גם בבחירות האלה לולא ה' שהיה לנו, עלול לקרות דבר נורא. מתוך ההבנה של השמאל, שהמלחמה היא מבחינתו "על החיים ועל המוות", הוא עלול לעשות לנו את המוות, החל בסגירת כלי תקשורת, דרך תפירת תיקים ועד חקיקת חוקי יסוד בלתי הפיכים.
מתוך ההבנה שהדמוגרפיה עובדת נגדו, עלול השמאל, יותר מבעבר, לפעול כדי להכניס לכאן המוני מוסלמים ומהגרים מכל מיני מדינות, להגביל את הילודה (ויש כבר דיבורים על כך) ודברים נוספים שרק הוא מסוגל להעלות על דעתו במטרה להכניס את הימין לאופוזיציה למשך עשרות שנים, ועל הדרך גם לבטל, כן, לבטל את הרוב היהודי השברירי.
אכן, חוק השבות מגדיר במידה לא מבוטלת את המדינה מדינה יהודית. אולם צריך לדעת: כמו דברים רבים נוספים, גם את חוק השבות אפשר לבטל בשתי אפשרויות. האפשרויות הללו נראות, במבט חיצוני, הפוכות זו מזו, אך בסופו של דבר לשתיהן יש מטרה אחת: ביטול יהדותה של המדינה. האפשרות האחת היא פשוט למחוק את החוק מספר החוקים. אולם זה וולגרי מדי. האפשרות השנייה היא להרחיב את החוק עד כמה שניתן לכולם. זו, כמובן, דרך הרבה יותר יצירתית ומתוחכמת, ולכן השמאל בוחר בה והיא האופציה המועדפת עליו.
אם הממשלה הנוכחית תשלים את ימיה בלי להעביר את הרפורמה המשפטית, הציבור בסופו של דבר יסלח לה על כך. הציבור אינו טיפש והוא מבין שיש תהליכי עומק שנמשכים שנים ארוכות. אך אם הממשלה לא תראה שהיא חותרת בכל הכוח לסיום שלטון הפקידות של השמאל - על זה הציבור לא יסלח לה. אם הממשלה תסיים את ארבע שנותיה בלי לשנות את המתבקש כל כך לשימור ולחיזוק הרוב היהודי, לא רק שהציבור לא יסלח לה, גם ההיסטוריה לא.