ברית גורל
מדינת ישראל הוקמה כמענה לאנטישמיות וכמקום הצלה ליהודים המחפשים "מקלט בטוח" ו"פתרון לבעיית היהודים", כדברי הרצל. חוזה מדינת היהודים לא יכול היה להעלות בדמיונו עד כמה יצטרכו מקלט בטוח, בימי השואה ולאחריה.
תפיסה זו, במידה מסוימת, מלווה אותנו עד היום: סדר היום הרשמי הנקבע לכל אורח מדיני כולל תמיד ביקור ביד ושם, כדי להתרשם מגודל האסון ומהמסקנה החד־משמעית - שלעם הזה יש זכות למדינה בטוחה ומוגנת. לא זו בלבד - מבהירים לו שם כי חובת העולם החופשי לעזור לנו להתקיים, ולהגן עלינו מפני הקמים עלינו לכלותנו.
העם כולו מגויס – תודעתית ופיזית – למשימת חייו: הגנה על עצם קיומו. הדבק הזה שמלכד את העם מוגדר בידי הרב סולובייצ'יק (במאמרו 'קול דודי דופק'): "ברית גורל". יום השואה, הבולט מאוד בטקסיו ובתכניו, מבליט את הגורל המשותף של היהודים באשר הם, שלא יכלו – גם אם רצו – להימלט מיהדותם, ושתו יחדיו את כוס התרעלה בכל מקום שאליו הגיע הצורר. ברית זו משתפת את כולנו, דוחפת אותנו לעזור איש לרעהו ולהגן זה על זה.
אלא שברית הגורל עדיין אינה אלא הישרדות. ואין באווירת הישרדות כוח כדי להניע קבוצה להישגים מהותיים, לפריצת דרך. כך ביטא זאת הראי"ה קוק:
"לא הד קול, שעם שנאוי בעולם הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה. אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, ניעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל 'גאון יעקב אשר אהב סלה'" (אגרת תקע"א).
יתרה מזו, סגנון ואווירה שכאלה הוגדרו על ידו "מחשבות שאם היה בהן קורטוב של אמת היו יכולות להמית עם חי, וקל וחומר שאינן יכולות להחיות עם מת" (מאמרי ראי"ה ב', 298).
ברית ייעוד
19 שנה התקיימה מדינת ישראל ללא ירושלים העתיקה והר הבית. לא היה זה רק עניין טכני שנבע מתוצאות מלחמת השחרור, אלא ביטוי לעניין מהותי. ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, אומנם קבע את בירת ישראל בירושלים, אלא שעיקרה של ירושלים, המבטא את שורשי האומה ואת משאת נפשה – לא היה בידינו.
ימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת-הימים הגבירו את התחושה הציבורית שקורה כאן משהו מיוחד, נשגב. אחד הביטויים הבולטים ביותר שלו היה השיר 'ירושלים של זהב', שעוד לא חובר במלואו, כי את המילים על חזרתנו לירושלים של זהב עוד אי אפשר היה לכתוב. זרמים רוחניים שרחשו מתחת לפני השטח חיפשו מוצא. מלחמת ששת הימים, ששיאה שחרור ירושלים וההכרזה "הר הבית בידינו", שחררה גם זרם אדיר של געגועי קודש שיצא והתפרץ. מדינת ישראל התחברה בבת אחת לשורשים המקוריים של הרוח היהודית, והמיתוס השורשי שלנו חזר וחידש ימיו כקדם. חזרנו אל "בורות המים", אל המחוזות הפיזיים והרוחניים שבהם חיו ופעלו הנביאים והמלכים.
החל תהליך השיבה אל המסלול ההיסטורי של שלשלת הדורות כולם, שהתגעגעו לציון, חלמו על ציון ושאפו לציון. לא רק לשם הגנה או בריחה מאנטישמיות. גם לא לשם בניית צבא חזק, כלכלה משגשגת, מדע וטכנולוגיה, תרבות וספרות – עם כל חשיבותם; אלא לשם הקדושה שבארץ, כדברי שיר החלוצים "פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות... פה תהא השכינה שורה".
את המגמה הרוחנית־מעשית הזו מגדיר הרב סולובייצ'יק (במאמר הנ"ל): "ברית ייעוד". לא רק ההכרח קושר אותנו, זה אפילו לא נעים. מה שקושר אותנו הוא המטרה שבשבילה אנו חיים, פועלים בהיסטוריה, מתאמצים להתקדם. ברית זו היא חיי הנצח של עם ישראל העומד להיות אור לגויים, בהתנהגותו, במוסריותו, באמונתו, ובהשפעה החיובית שלו לעולם כולו.
הצד האוניברסלי הפונה אל העולם – לא הנחבא והמתגונן – בא לידי ביטוי בירושלים בדבריו המרטיטים של הנביא ישעיהו:
"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב).
בפרפראזה על משפט אחר, אפשר לומר: "יותר משאנחנו שחררנו את ירושלים, שחררה ירושלים אותנו". ירושלים משחררת אותנו מהכיווץ, מהצורך לבקש ולהתחנן להכרה ולזכות להגנה עצמית (רק לאחרונה שמענו שוב ממדינות "ידידותיות" כי לישראל הזכות להגן על עצמה, כביכול עדיין צריך שמישהו ייתן לנו אישור לחיות ולהילחם, וכדי ביזיון וקצף). היא מביאה אותנו אל יסודות הקיום שלנו, ופותחת בנפשנו פתח רחב לשאוב את מקורות הרוח מנביאינו שהלכו ופעלו בה, ולהביא בשורה לעולם המחכה לתוכן חיובי וקדוש, שייתן לו טעם לקיומו ולשגשוגו.
אבן מעמסה
אלא שהעולם אינו ממהר להכיר במזרחה של ירושלים - שהוא עיקרה, הן ההיסטורי והן הקדושתי - כבירת ישראל. גם ממשלות ישראל, האמונות בעיקר על תפיסת "המקלט הבטוח" ולא על התגשמות חזון התורה והנביאים, פוסחות על שתי הסעיפים. מכאן נובעת העלמת העין המכוונת מכל הנעשה בהר הבית בעבירות חמורות על החוק לאור היום ובחוצפה. מכאן ההתעלמות מהפרות חוק גורפות בתחומים רבים, ובראשם האלימות נגד יהודים, זריקת בקבוקי תבערה, ירי של זיקוקים ישירות לבתים, רגימה באבנים ועוד ועוד.
למרות ההצהרות החגיגיות מדי יום ירושלים – בפועל מדינת ישראל ממשיכה לא להשלים את מלאכת השחרור והאיחוד של חלקה המזרחי של העיר עם זה המערבי.
לא זו אף זו – מדינות זרות רבות מתערבות באופן בוטה בנעשה במזרח העיר. בשנים האחרונות אנו רואים את הטורקים, למשל, כדומיננטיים מאוד, והם לא לבד.
גם כאן באה לידי ביטוי נמיכות הקומה והרפיסות, אותה תפיסה של כיווץ ותחנונים שהתרגלנו אליהם בשנות קיומנו הראשונות. כאילו לא הפכנו למעצמה צבאית, טכנולוגית, מדעית וכלכלית.
ידועה אמרתו של לוי אשכול, כשלאחר מלחמת ששת הימים נשאל איך נבקש כעת מארצות הברית לעזור לנו - שהרי עד כה היינו החלשים והמסכנים וזה היה הנימוק, אבל אחרי ניצחון כזה?
הוא ענה בהומור אופייני: נגיד שאנחנו שמשון דער נעבעכדיקער [שמשון המסכן]...
כבר הנביא זכריה חזה כי אבן הבוחן של מצבנו הפנימי והבין־לאומי תהיה ירושלים:
"הנה אנוכי שם את ירושלם סף רעל לכל העמים סביב... והיה ביום ההוא אשים את ירושלם אבן מעמסה לכל העמים, כל עומסיה שרוט יישרטו, ונאספו עליה כל גויי הארץ... ביום ההוא אשים את אלופי יהודה ככיור אש בעצים וכלפיד אש בעמיר, ואכלו על ימין ועל שמאל את כל העמים סביב, וישבה ירושלם עוד תחתיה בירושלם" (זכריה יב).
אלא שכהבטחת הנביא – מהלך זה ייכשל, ירושלים עצמה תכשיל אותו, כשהמתנגדים לה "שרוט יישרטו". נראה כי המלחמה על שחרורה של ירושלים לא תמה, ואת החיבור המחודש שלנו לעיר ולקדושתה, הבא לידי ביטוי בריבונות מלאה עליה – עלינו להשלים. "לשחרר" את האידיאל הרוחני שמכוחו אנו חיים ושבים ארצה, ולשחרר לגמרי את העיר מעול שעבוד זרים, הן הגלויים והן הנסתרים.
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***