השיחה הזאת כנראה לא הייתה מתרחשת לעולם במציאות הישראלית המקוטבת והשסועה, אבל במקרה הזה מישהו מלמעלה משך בחוטים וחיבר אותם זה לזה. לולא נפל צבי קולפק הי"ד במלחמת ששת הימים בדרכו לגבעת התחמושת, קשה להעלות על הדעת שהשניים הללו היו משוחחים, בוודאי שלא בטון חם, מעריך ואוהד כל כך, תוך החלפת מספרי טלפון כדי לשמור על קשר בעתיד. זלמן קולפק ואברהם וינשטיין (שם בדוי, הפרטים המלאים שמורים במערכת), הם אולי שני הקצוות הרחוקים ביותר בחברה הישראלית: קולפק בן ה־74 הוא חילוני מוצהר, תושב כפר ורדים שבגליל המערבי, שלא בדיוק שבע רצון מערכים מסוימים בחברה החרדית. וינשטיין, בשנות ה־40 לחייו, תושב שכונה חרדית בירושלים ואב לשבעה ילדים, הוא מורה הוראה ובעל תפקיד תורני בכיר בישיבה ליטאית נחשבת. השבוע הפגיש אותם 'בשבע' לראשונה בשיחת ועידה טלפונית, שבאמצעותה התגלתה שוב הנקודה היהודית במלוא כוחה ויכולתה ליצור גשרים בין עולמות.
תחילתו של הסיפור לפני 56 שנה, בכ"ז באייר תשכ"ז. צבי קולפק, ילד ששרד את השואה במחבוא בכנסייה ועלה לבדו לארץ, הפך לחייל בחה"ן של חטיבת הצנחנים 55. במלחמת ששת הימים עסק בפריצת הדרך לטנקים לכיוון גבעת התחמושת, ובמהלך הלחימה במקום נהרג. סמוך למקום שבו נפל, בשכונת פאג"י ליד בית הספר לשוטרים, הוקם גלעד לזכרו. כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות עבודות בנייה שהחלו במקום, העבירה העירייה את הגלעד לשדרות לוי אשכול, סמוך לגבעת התחמושת. המיקום החדש היה אומנם במקום מרכזי בעיר, אבל הגלעד היה מוסתר במעין סמטה, בין תחנת אוטובוס למתקן מיחזור בקבוקים. לא רבים שמו לב למצבת האבן ועליה לוח ברזל שעליו חקוק שמו של צבי קולפק ותאריך נפילתו.
אברהם וינשטיין מתגורר בשכונת מעלות דפנה מזה 15 שנה. מדי יום הוא וילדיו עוברים בתחנת האוטובוס בשדרות לוי אשכול, משם יוצאת סמטה לכיוון בית מגוריהם. כבר בתחילת דרכו בשכונה לכדה עינו של וינשטיין את הגלעד הצנוע שניצב ממש בפתח חצר שכונת מגוריו. הוא ראה את שמו של החייל ואת התאריך העברי שבו נפל, וסבר כי קולפק נפל במלחמת ששת הימים במקום הזה. "חשבתי שאם הציבו את הגלעד פה, כנראה שהוא נפל כאן, ליד הבית שלי". תחושה יהודית בסיסית שהציפה אותו הניעה אותו לעשות מעשה. "כשאתה רואה שבחצר הבית שלך יש מצבת זיכרון ליהודי שנפל פה, זה עושה לך משהו". המפגש היומיומי עם הגלעד הביא את וינשטיין לשים לב לתקופה שסביב תאריך נפילתו בחודש אייר, ובשנים מסוימות השתדל ללמוד אז משניות לעילוי נשמתו של החייל, שמלבד שמו החקוק על הלוחית לא ידע עליו דבר. "מבחינתי זה לא עניין גדול, אלא משהו טבעי של יהודי מאמין. משהו מאוד מתבקש, כשאתה מרגיש שממש בחצר שלך יש מצבה למישהו". גם ילדיו של וינשטיין וחבריהם התרכזו בעניין סביב הגלעד: פעם ראו נר זיכרון שהודלק לידו, והציעו ללמוד משניות ותהילים לעילוי נשמתו של קולפק.
לאחרונה, בשיאן של עבודות הרכבת באזור, עבר וינשטיין כהרגלו בסמטה בדרכו הביתה והרגיש שמשהו חסר. הוא הבין שככל הנראה במסגרת העבודות נעקר הגלעד ממקומו ונעלם מן העין. הנושא עלה בשולחן השבת המשפחתי לאחר שגם הילדים שמו לב לשינוי, אבל בשלב ההוא לא תורגם העניין לנקיטת צעדים מעשיים. אולם להשגחה דרכים משלה: רעייתו של וינשטיין הכירה את צפי חי במסגרת מקום עבודתה. ידידותן של חי ווינשטיין גישרה גם היא בין העולם החרדי לחילוני, וגם לאחר שנפרדו דרכיהן המקצועיות הקשר נשמר. חי עברה לעבוד במרכז ההנצחה והמורשת בגבעת התחמושת, וינשטיין התגוררה במעלות דפנה הסמוכה. ההזמנה הביתה לא איחרה לבוא, וחי הגיעה לביקור אצל הווינשטיינים. במהלך השיחה נוצר החיבור בתודעתו של אברהם, והוא סיפר לחי – שכעת הייתה ראשה ורובה בעניין הנצחת הנופלים בקרבות ששת הימים בירושלים – על היעלמותו של הגלעד. "אמרתי לה: את עוסקת בהנצחה, יש פה מצבה של חייל שנעלמה. המצבה הזאת עשתה לנו ולאנשים פה משהו. תשימו לב, זה בטח יקר למשפחה, תיידעו אותם".
חי הודתה למשפחת וינשטיין על המידע, ובמסגרת תפקידה באתר הלאומי גבעת התחמושת, אשר פועל להנצחה ולהנחלה של מורשת המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים, פנתה מיד לזלמן, אחיו של קולפק, כדי לדווח על היעלמות הגלעד. משפחתו של קולפק ביקרה בגלעד אחת לשנה, ביום הזיכרון, והניחה שם זר בדרכה להר הרצל. הם ידעו על מיקומו, אבל לא על שום התייחסות אליו מעבר לכך. הטלפון מצפי חי עורר בזלמן רגשות מעורבים של דאגה לגורל הגלעד והתרגשות מחום הלב האנושי של משפחת וינשטיין. "צפי סיפרה שיש משפחה חרדית שהייתה מתפללת לעילוי נשמתו של אחי, והם ביקשו ממנה לספר לנו שהגלעד נעלם. הייתי מופתע לחלוטין, לא ידעתי שיש מי שמנציח את זכרו. זה אומר שלמרות ההפגנות ברחובות, עם ישראל נשאר עם ישראל, בסוף אנחנו שבטים – אבל שבטים מאוחדים", קובע קולפק.
הצעד הבא היה אך מתבקש: בסיועו של מרכז ההנצחה בגבעת התחמושת העלה 'בשבע' לשיחה משותפת ראשונה את וינשטיין וקולפק, שעולמותיהם הרחוקים נפגשו ברגע. את גודל המרחק אפשר היה להבין כבר מחילופי הדברים הבאים: "אם אנחנו כבר מדברים, תזכיר לי את התאריך המדויק שאחיך נפל? שאלמד בו ביום", ביקש וינשטיין. "6.6.67", משיב קולפק, אבל התשובה אינה מספקת: "זה לא אומר לי כלום, תגיד לי תאריך עברי". קולפק נאלץ לבדוק שוב בתמונת הגלעד כדי לציין את התאריך העברי המבוקש.
השניים מתחילים בשחזור הסיפור, כל אחד מהצד שלו. "נראה לי הכי הגיוני בעולם שאלמד משניות לזכר מישהו שנפל ממש ליד המקום שבו אני גר", חוזר ומסביר וינשטיין באוזני קולפק, "צריך להיות אדם ציני כדי לא לחשוב ככה". הם מחליפים עוד פרטי מידע, ווינשטיין גם נזכר פתאום שאביו, שחי בתקופת המלחמה, אמר לו כי זכר שחייל בשם צבי קולפק נפל באזור הזה. זלמן מתעניין בדיווחים על הנר שדלק ליד הגלעד ושומע כיצד התגלגל הסיפור עד שהגיע לאוזניו.
"הרגישות שלך מדהימה", משתף קולפק ברגשותיו כשווינשטיין חותם את סיפורו, "זה לא מאפיין את הציבור הרחב. הנכונות שלך לבוא ולהודיע שהגלעד נעלם – אני לא מכיר רבים ברחוב שלי שהיו טורחים אפילו להודיע על כך למשטרה. זה מעשה לא אופייני, ובלי זה לא היינו יודעים בכלל שהגלעד נעלם".
"אני שמח לשמוע", מגיב וינשטיין, "זה בוודאי חשוב לכם". "לא רק לנו", ממהר קולפק להדגיש, "זה חשוב לחיילים ולמפקדים שהיו איתו. בשבילם זה המורשת, ההנצחה. אדם שנופל בקרב לא יכול לדבר על עצמו, אז האבן מדברת בשבילו, כותבת את סיפורו. זה חשוב, זו הוקרה לחלל".
"הרגשתי שאני לא יכול להתעלם, זה משהו שנמצא בחצר שלי", מסביר וינשטיין, וקולפק מודה לו: "תודה, זה דבר מיוחד שעשית. במיוחד בדור הזה שבו אנשים אדישים. עשית משהו יוצא דופן. גם לימוד משניות, גם הילדים שהשתתפו, גם זה שהודעת לגבעת התחמושת. ציון עשר!" הוא מחמיא. השניים נפרדים בחום ובידידות, החליפו מספרי טלפון ("הטלפון שלי כשר, אי אפשר לשלוח הודעות", מסביר וינשטיין לקולפק, "אז תתקשר"), והבטיחו להיפגש בירושלים ביום מן הימים כדי להעמיק את היכרותם.
קולפק ממשיך בימים אלה לאתר את הגלעד הנעלם, וכבר פנה למשרד הביטחון ויד לבנים. אבל דומה כי לא פחות מהנצחתו של אחיו על גבי אבן ולוחית ברזל, חי כעת צבי קולפק בלבבות חמים ופועמים שהתאחדו בזכות לימוד משניות.
מדברים על לב ירושלים
בזמן שרבבות חובשי כיפות סרוגות ישטפו היום (ה') את רחובות ירושלים בצעדת הריקודגלים המפורסמת, יתרחש לא רחוק משם אירוע מסוג אחר אבל חשוב לא פחות. שם לא יונפו דגלי ישראל, והכיפות יהיו בצבע שחור ומסוג בד אחר, אבל הקריאה לשוב לציון ולהודות על ההיאחזות במרחבי ארץ הקודש לאור תורת ישראל תושמע בעוצמה לא פחותה.
זה קרה בדיוק לפני שמונה שנים, ביום ירושלים. בכ"ח באייר תשע"ה התקיים כנס היסוד של אגודת קדושת ציון, שמגדירה עצמה כ"התאחדות החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש". בראשה עומד כיום הרב יהודה אפשטיין. לא במקרה נבחר יום ירושלים כתאריך לייסוד האגודה, שכן עניינו של יום ועניינה של האגודה עולים בקנה אחד. בתחילת הדרך הרעיון לחבר את המגזר החרדי לערכי ארץ ישראל היה קשה מאוד ליישום. "ניסינו כמה פעמים קודם לכן לכנס נציגים מהמגזר החרדי סביב העניין הזה, אבל בקושי היה לנו מניין", משחזר הרב אפשטיין. בסופו של דבר, לכנס היסוד בשנת תשע"ה הגיעו 17 איש. הרב אפשטיין וחבריו הבינו שהדרך למימוש החזון שלהם ארוכה, ושהמחסום החברתי־השקפתי קשה מאוד לצליחה. מאידך, הם האמינו כי ציבור גדול מאמין ומחובר בתוכו פנימה לקדושת הארץ, ולאט לאט הדברים ילכו ויתגלו.
ביום ירושלים בשנה שלאחר מכן נערך האירוע השני במספר, הפעם על אחד מגגות העיר העתיקה. לאירוע המאולתר הגיעו כבר כמה עשרות חרדים. אירוע יום ירושלים הבא כבר התקיים באולמי תמיר בירושלים, אבל הפעם האתגר היה מורכב בהרבה: מול האולם נערכו הפגנות חריפות של קנאים, אך לעומת זאת – מספר המשתתפים כבר עלה ל־200. בשנה העוקבת בעלי האולם חששו מלקיים אצלם אירוע שכזה, והרב אפשטיין התקשה למצוא אולם שיאפשר לו לקיים אירוע בלב שכונה חרדית. לבסוף, בהוראת האדמו"ר מזוועהיל, אושר ברגע האחרון לקיים את האירוע באולמי זוועהיל בשכונת שמואל הנביא, הפעם עם 300 משתתפים.
ככל שהתמידה האגודה בקיום הכנסים, הם הלכו והפכו לעובדה מוגמרת בלוח השנה: לאירוע שהתקיים במלון במרכז העיר הגיעו כבר כ־500 חרדים כדי לחגוג את יום ירושלים, על אף ההפגנות שעדיין המו בחוץ. המשתתפים נמנו על מגוון גילים וסוגי אוכלוסייה חרדית. בשנה מאוחרת יותר התקיים האירוע בישיבה בגבעת שאול, הפעם בהשתתפות הרב שלמה עמאר, אדמו"רים, רבנים מהפלג הספרדי ורבנים חרדים נוספים המזוהים עם עניינה של ארץ ישראל. "הגרעין הקשה לפיצוח הוא הפלג הליטאי", מדגיש הרב אפשטיין, "בציבור החסידי והספרדי הנושא יותר מקובל". האירוע שהתקיים בשנה שעברה, שבו בנוסף לרבנים נשא דברים גם יהונתן פולארד, היה הצלחה מסחררת במושגים חרדיים: כאלף איש הגיעו לאירוע שמציין את יום ירושלים.
"השנה החלטנו לקפוץ למים עמוקים", מספר הרב אפשטיין, "האירוע יתקיים בבנייני האומה וצפויים להגיע עוד רבנים חשובים. יתקיים גם מופע של הזמר נפתלי קמפה, והוא יהיה ווקאלי כדי להתחשב במי שלא שומעים מוזיקה בכל ימי הספירה". ועדיין מימוש החזון מאתגר, כך שלמשל איננו יכולים לפרסם מראש את שמות הרבנים שאמורים להשתתף בעצרת, מחשש שיופעל עליהם לחץ נגדי.
בעצרות השנתיות הללו עוסקים הנאומים בכמה עניינים המובילים את פעילות האגודה. ראשית, הודיה לה' על שחרורה של ירושלים, לעיתים גם מובאים סיפורים ממלחמת ששת הימים. שנית, עיסוק בערכי האגודה: מרכזיותה של ארץ ישראל בתורה, הבנת התקופה הנוכחית כהתגשמות חזון הנביאים, והחלת דין תורה על מדינת ישראל, תוך ביטוי ברור לאמירה של הציבור החרדי בעניין זה. השנה יתקיים לראשונה פנל של אישי ציבור חרדים בולטים שידונו בנושא "לקראת הפיכתו של הציבור החרדי לרוב בישראל". ישתתפו בו חבר הכנסת משה רוט מיהדות התורה, סגן השר משה אבוטבול מש"ס, נציג מגזר בעלי התשובה אלעד צדיקוב ועוד.
"בגלות לא עמדנו למבחן הזה, אבל עכשיו יש לנו אפשרות מעשית ליישם את התורה בכל פרטי החיים. לנהל מדינה על פי תורה. אם אנחנו כמגזר לא נתייחס לזה – אנחנו עושים צחוק. זו בחינת היחס שלנו לתורה, ובסופו של דבר המציאות תכריח אותנו לעמוד באתגר הזה", קובע הרב אפשטיין. "ברור לכולם שיש פה מהלך של הקב"ה. יש דור חרדי שכבר גדל פה, רואה שמשהו קורה פה במדינה. הם מבינים שזה לא הולך אחורה, וחייב להיות להם קשר למה שקורה. כל זה כמובן בלי להתעלם מהבעיות שיש בשלטון והצורך להילחם בהן".
הרב אפשטיין היה שמח לראות חיבור של כל המגזרים יראי ה' סביב יום ירושלים, אבל בעקבות הרגישות הנוכחית במגזר שלו בנושא הזה הוא מעדיף לקיים כרגע אירוע שיתאים בצביונו למגזר. "ההתלהבות סביב הנושא הולכת וגדלה. אנשים מדברים איתי על האירוע כבר חודש לפני כן. יש לנו גרעין של בחורים בהרבה ישיבות. יש הרבה משפחות שפעם דיברו על הנושא הזה בשקט, אבל כעת מתעוררים ומתחברים לעניין".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***