"זקן השבט", כך אהבו לכנות את יצחק נחשוני ז"ל, אחד מאנשי התקשורת החרדים שהפך אולי מזוהה יותר מכול עם הסוגה הזו, שהוא עצמו הניח את יסודותיה והזניק אותה קדימה בתקופות שבהן הייתה מצומצמת מאוד.
רק לפני שבועות אחדים פרסמנו כאן ב'בשבע' ריאיון אישי איתו ועם בנו קובי יבדל"א, שכותב בעיתון זה, במסגרת מיזם מיוחד לחג הפסח. עכשיו כבר מותר לספר שהריאיון הזה התקיים בבית החולים, כשנחשוני עוטה את חיוכו המפורסם. ישבתי שם לשיחה ארוכה טרם החל הריאיון, עם אדם שהתראיין המון, אבל לא על עצמו. לא שיערתי שזה יהיה ראיון פרידה. להפך, רציתי להראות לעולם מעט מיצחק נחשוני שאני הכרתי, בדרך משותפת והיכרות שמתחילה אי שם לפני כ־19 שנים – אבל דרך מילותיו שלו.
השבוע הוא הלך לעולמו, והתברר שלכל אחד יש יצחק נחשוני משלו. בימים האחרונים שוחחתי עם הרבה מאוד אנשים, חלקם כלל לא מתחום התקשורת, והצטיירה תמונה גדולה הרבה יותר מזו שנחשפתי אליה אני – אבל דומה כל כך לאיש שאני הכרתי.
אז כן, הפעם זו כתבה אישית מאוד. לצורך כתיבת השורות הבאות הייתי צריך לגייס לא מעט כוח, ולו משום שלחבר ליצחק נחשוני את צמד האותיות ז"ל - זה בלתי נתפס מבחינתי. הוא לא היה רק עמית למקצוע או חבר. הקשר בינינו היה עמוק ורצוף ולא נותק מרגע ההיכרות ועד רגע הפרידה. גיליתי שהוא פשוט היה כזה – איש של כולם, שאולי אי אפשר לומר שהוא נחבא אל הכלים, אבל צניעותו והיכולת שלו לדבר בגובה העיניים עם כל אדם באשר הוא הפכה אותו לחלק מחייהם של המונים, מעבר להיבט התקשורתי. הוא היה אדם שהתואר 'ענקי' יהיה קטן מכדי לתאר אותו.
אחד האנשים שהלכו איתו בדרך משותפת מגיל צעיר מאוד הוא העיתונאי ישראל קצובר, ותיק הכתבים הצבאיים, איש 'המודיע'. יחד הם ייסדו את אחד מכלי התקשורת שעשו מהפכה במגזר החרדי - 'יום השישי', בתחילת שנות השמונים.
"הוא היה אדם שמעבר להיותו חבר טוב לכל אחד, היה גם פתוח לכל אחד. הוא לא נטר טינה בליבו לאיש, לא היה גאוותן ולא ראה את עצמו לפני אף אחד. הוא עזר להמונים, גם בתחום התקשורת וגם בכל התחומים האחרים. היה לו לב טוב – ואנשים זיהו את זה ובאו אליו – והוא סייע ועזר להרבה מאוד אנשים שממלאים היום תפקידים רבים בכל מיני מקומות משמעותיים", מתאר קצובר.
לדבריו, "החיבור של יצחק ושלי התחיל הרבה לפני עיתון 'יום השישי' – כמעט דור לפני כן. אני מבוגר מיצחק, והתחלתי את דרכי בכתיבה בשנות השישים בעיתון 'שערים', שהעורך שלו היה יהודה נחשוני ז"ל. הוא ואני התחברנו מאוד, שנינו באנו מעולם של זיכרון השואה, ומצאנו שפה משותפת רחבה. חילקנו בינינו את העבודה - הוא עסק בצד ההגותי־תורני ואני עסקתי יותר בצד הצבאי־מדיני.
"בבית של יהודה תמיד הסתובב ילד סקרן מאוד שרצה ללמוד והיה יכול ללמוד המון מאבא שלו, שהיה פנומן בתחום התקשורתי. הוא גדל בבית מעניין, עם כל הבעייתיות של דור ראשון לאחר השואה, וההורים הקדישו לו ולאחיו תשומת לב רבה. יצחק גדל בבית של תקשורת ואני הייתי מגיע המון לבית הזה. כך הכרנו, התיידדנו", הוא מוסיף.
וההיכרות הזו הובילה אותו להיות החרדי הראשון בגלי צה"ל.
"אחר כך הוא למד בישיבות בירושלים, ואני תושב העיר, אז הוא היה מגיע אלינו. כשהגיע הרגע שבו היה צריך להחליט אם לעזוב את הישיבה לצבא, אבא שלו אמר לי: 'אני חושב שיצחק ירצה ללכת לשרת בצבא, והוא רוצה תקשורת. איך מחברים בין זה לזה?' עניתי לו שגלי צה"ל זו התשובה. דיברתי עם מי שדיברתי, כי היו לי קשרים של כתב צבאי ותיק, ויצחק נכנס לגלי צה"ל.
"הוא עשה שם עבודה נהדרת, וגם הפך להיות שם ה'רב' – היו באים אליו בשאלות שונות. כמעט לא היו אז דתיים בגלי צה"ל. יצחק פתח דלתות ואפיקים בתוך התחנה".
והחברות נמשכה לחלום משותף שהתגשם.
"החיבור בינינו היה טבעי מאוד ונשארנו קרובים לאורך כל השנים, גם שנינו וגם המשפחות", מעיד קצובר. "כשהתחילו להופיע המקומונים, שאלנו את עצמנו 'למה שלא יהיה מקומון דתי־חרדי?' הדור היה דור ראשון למקומונים, ומי שהפיקו אותם היו עמוס שוקן מ'הארץ' ו'ידיעות אחרונות'. בין שנינו היה ויכוח קל למי מהם ללכת כדי שיהיה לנו גב כלכלי איתן. חיפשנו מישהו שילך איתנו ויבין שבהיבט התוכני אנחנו רוצים יד חופשית. הלכנו בסופו של דבר עם שוקן.
"הייתה הצלחה כבירה למוצר החדש הזה. הוא הניח את היסודות. רוב רובם של אנשי התקשורת החרדים בצמרת כלי התקשורת השונים עברו דרכנו. מי יודע שאורי אורבך ז"ל התחיל בכתיבת טור אצלנו? מי יודע שאריה דרעי כתב אצלנו בתחילת דרכו? היינו הראשונים שבאו אל הרב עובדיה יוסף וביקשו ממנו לכתוב טור שבועי של שאלות ותשובות. אחת לשבוע היינו יושבים איתו. היינו גם בקשר הדוק מאוד עם הרב שך. הוא היה מצלצל אלינו באופן אישי לדבר על עניינים מסוימים, והיינו נכנסים אליו לא מעט. לא הייתה לנו ועדת רבנים, אבל היינו ועדת רבנים של עצמנו מתוך זה שעמדנו בקשר עם כל הרבנים, כולל מהציבור הדתי־לאומי".
ומה היה מיוחד בו? מה הפך אותו לאדם שכל עיתונאי חרדי רוצה להיות כמוהו?
"יצחק היה פרטנר אדיר. היה חבר כאח. הוא היה אומן הקריאייטיביות, שידע לקחת משהו שאין בו הרבה ולעשות ממנו את הדבר הכי מעניין. הוא המציא שפה חדשה והיה אומן בלתי נתפס. כל אחד תרם את חלקו, והוצאנו אז בעריכה משותפת לאורך שנים רבות עיתון ייחודי, וזה הצליח. הגענו גם לקהילות יהודיות בארצות הברית, באירופה ובדרום אפריקה.
"אחר כך כל אחד הלך לכיוון אחר. יצחק הלך לכיוון מסוים, אבל לאורך כל השנים הוא היה פרשן מעולה ונציג ציבור בתקשורת שביטא בצורה מיטבית את העמדות של כל הציבור הדתי והחרדי. הוא הופיע בכלי התקשורת הכלליים והדתיים והיה אהוב על כולם. הוא היה מענטש בכל מובן המילה. הוא ידע להתחבר לכל אדם – לקטנים ולגדולים – תוך שהוא שומר על קו. הוא ידע להקשיב לאחר, לשמוע דעות אחרות, לקבל רעיונות אחרים. הוא מאוד יחסר לי. זו אבדה ענקית", מסיים קצובר בצער.
גשר אנושי
יצחק נחשוני היה, כאמור, בנו של יהודה נחשוני ז"ל, מראשי תנועת פא"י ומהוגי הדעות שלה. הוא למד בישיבות כמו איתרי וחברון, ממוסדות העילית החרדיים, היה חלק מתוכניות המסורת ב'קול ישראל' כשהיה נער, ואחר כך עבר מסלול חיים ארוך שכלל תחנות תקשורתיות חרדיות במדיה המודפסת אבל גם בזו האלקטרונית.
אבל הוא לא היה רק איש תקשורת. הוא היה הרבה יותר מזה. בריאיון האחרון של יצחק ז"ל, שנערך כאמור רק לפני שבועות אחדים, ביקשתי לשאול אותו על חלומותיו לעתיד. ברגעים ההם זה נראה הדבר ההגיוני ביותר לשאול, מתוך המחשבה שבקרוב יסיים את האפיזודה בבית החולים וישוב להמשיך בדרך המיוחדת שלו.
הוא דיבר על חיבורים. בהיותו חבר הנהלת ארגון 'גשר', הוא עסק רבות בניסיונות ליזום מפגשים בלתי אמצעיים בין הציבור החרדי לזה שאינו דתי, וגם עם כל מי שנמצא באמצע. הוא רצה שיכירו את הטוב שבציבור החרדי מחד גיסא, ומאידך שגם בציבור שלו יכירו לעומק קהלים שונים מהותית.
שאלת החלומות בסופו של דבר, מקוצר המקום, לא נכנסה לריאיון ההוא, אבל אולי זו הזדמנות טובה לכוון זרקור לפעילות מסוימת של יצחק ז"ל שלא זכתה להערכה ולהכרה ראויות, אולי דווקא בגלל הצניעות שאפיינה אותו.
אילן גאל־דור, מנכ"ל 'גשר', שספד לו בהלוויה, אומר לנו: "יצחק אהב את גשר, וגשר אהבה אותו. יש אנשים שמדברים על גשר ועל חשיבות החיבור – אבל יצחק עצמו היה גשר. בהתנהלות שלו, בדרך החיים שלו, בצורה שבה דיבר עם האנשים – הוא היה הגשר. המון אנשים מדברים על חיבורים – יצחק יצר אותם בעצמו".
היה נדמה שהחיבור בתוך עם ישראל הוא אחת ממשימות חייו.
"יצחק השתתף באחת הקבוצות של גשר ויצא שדווקא בקבוצה שלו התרכזו אנשי קולנוע, תיאטרון ותקשורת שהיו שונים מאוד ממנו. כעבור זמן הוא הזמין את חברי הקבוצה לסעודת שבת אצלו בבית. הם יצאו מהערב הזה נפעמים, מהמשפחה שלו, מהלב הפתוח, ותהו איך זה שאדם חרדי לא בדק אם נסעו בשבת והיה נכון כל כך לקבל אותם במאור פנים ובהכנסת אורחים בשפע. בחול המועד סוכות יצחק הזמין את הקבוצה ההיא לסוכה שלו, וכולם הרגישו בבית.
"אני זוכר שהוא הסכים להיות חבר הנהלה בגשר, שהיא לא בדיוק מיינסטרים במגזר החרדי. ציינתי בפניו שלא חייבים לעשות מזה עניין בגלל התגובות האפשריות במגזר, והוא אמר לי: 'מה פתאום? אם אני עושה משהו, אני עומד מאחוריו, לא מתבייש וגאה בו. אם לדעתך הפרסום יעזור במשהו, אתה מוזמן'. פרסמנו הודעה רשמית והוא קיבל רק תגובות חמות".
וכשהיה חבר הנהלה הוא היה פעיל?
"הוא פעל המון", מאשר גאל־דור. "יצחק רצה מאוד שיהיה מפגש בלתי אמצעי בין חרדים לחילונים ולדתיים־לאומיים. התמזל מזלנו שמשרד החינוך פתח לנו צוהר לעשות תוכנית שנקראה 'את אחיי אנוכי מבקש', שבמסגרתה באו חרדים לתיכונים ממלכתיים לשיחה פתוחה בין הצדדים. משרד החינוך הציע את זה אז כמיזם משותף, ואמרתי לו שזה יעלה לארגון הרבה מאוד כסף שאין לו. הוא ענה לי: 'קודם צריך להגיד כן. יש לנו הזדמנות לחיבור כזה – לא נפספס אותה. תחתום ויהיה בסדר'.
"וכך היה. הלכנו יחד לגביר חרדי, יצחק הסביר לו כמה חשוב שיהיו מפגשים ושתהיה היכרות, והגביר נתן לו את הסכום. אחר כך אלפי תלמידים עברו את התוכנית. הוא גם הקפיד שמי שיבוא להיפגש עם בתי הספר הממלכתיים יהיו חרדים 'אמיתיים' – מעומק המגזר.
"הוא היה בשבילנו עוגן גדול. לגשר לא הייתה גישה פשוטה למגזר החרדי, והוא היה המוביל בזה. עם הצניעות שלו הוא אמר שצריך להיפגש עם רבנים ועסקנים – ולא רק אמר – אלא הלך ועשה את זה. הוא דיבר בגאווה על חשיבות בנייתם של קשרים וגשרים בתוך החברה הישראלית. היה לו לב ענק, הייתה לו מסירות נפש לכלל ישראל ולמשפחה שלו, והכול בצניעות, במתינות ובנחת", מסכם גאל־דור.
"בבניין שלנו אין שסע"
שמעתי השבוע שוב את הקלטת השיחה ההיא, ריאיון שנועד להיות קצר ונמשך שעות אחדות. "החלום שלי הוא שהציבור הכללי יבין דבר אחד: ברגע שלוקחים את הציבור החרדי ויורדים עליו, אלה שכן חושבים שצריך לחולל שינוי גדול ומובילים אותו - נעצרים. אנשים צריכים להבין שגם בציבור החרדי יש שינוי, והוא רק ילך ויגדל אם יקבלו אותו", הוא אמר.
עוד סיפר עד כמה הקרע בעם נוגע בו ומדיר שינה מעיניו. "לי אישית המצב הנוכחי בעם כואב מאוד. עזבנו את בני ברק מסיבה אחת - חשבתי שאני צריך לחיות יחד עם כל שכבות הציבור. עברנו לפתח תקווה באזור מעורב, והחיים שם הם הכי יפים. אין נושרים, כי הם לא חושבים שהדשא של השכן ירוק יותר. חיים ביחד באהבה רבה. אנחנו לא רואים בבניין שלנו את השסע שמוצג בתקשורת.
"היום כל אחד מעדיף להסתגר בתוך ד' אמותיו. אם הציבור החרדי לא היה חי בתוך עצמו, כמו גם הציבור הדתי־לאומי בחלקו, היינו נראים לגמרי אחרת. אני לא סתם שואף שיהיה אחרת. משימת החיים שלי היא שזה ייראה אחרת", סיכם, והשאיר במילותיו צוואה גדולה ומלאת תוכן לדור שלם.
***