קשר אמיץ קיים בין פרשת במדבר, יום ירושלים וחג השבועות. נאמר בפרשה, 'וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּים עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנו'. רש"י - לשון מנוי שררה על דבר שהוא ממונה עליו כמו במגילת אסתר: 'ויפקד המלך פקידים'.
כאן החלו בני ישראל להרגיל עצמם בשמירה העתידית על קדושת ירושלים והמקדש, ירושלים שאנו חוגגים היום 56 לשחרורה. קדושה זו תבוא לידי ביטוי במשכן הקבע, בימי שלמה המלך עם הקמת המקדש.
עד אז, ראשית, ייסעו ויחנו בני ישראל מ"ב מסעות, כשהם חונים סביב המשכן, שנית, ירשו את הארץ ויתנחלו בה, ובסוף הליך כיבושה ירכוש דוד המלך את שדה גורן האטד שבירושלים, אשר בו יבנה בנו את המקדש. גם אז יהיה זה כבפרשתנו תפקיד הלוויים לשמור על קדושת בית המקדש.
מעגלים, מעגלי קדושה יש בארץ ישראל ובכל מעגל דרגת קדושה אחת העולה על חברתה, עד הגיענו אל קודש הקודשים בו ספון ארון ברית ה' שקיבלנו במדבר. ואלו הן עשר דרגות הקדושה שמנו חכמינו בארץ ישראל:
תחילה, עיירות המוקפות חומה, המקודשות יותר משאר ערי ארץ ישראל, שכן משלחים מתוכן את המצורעים.
ב. ירושלים מקודשת יותר מן העיירות המוקפות חומה, שכן לפנים מחומתה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני.
ג. הר הבית מקודש יותר מירושלים, שכן זבים וזבות, נידות ויולדות, אסורים להיכנס אליו.
ד. ה"חיל" מקודש יותר מהר הבית, שכן טמאי מתים גם לאחר שטבלו אסורים להיכנס אליו.
ה. עזרת נשים מקודשת יותר מן החיל, שכן אסור לטבול יום להיכנס אליה.
ו. עזרת ישראל מקודשת יותר מעזרת נשים, שכן אסור למחוסר כיפורים להיכנס אליה.
ז. עזרת הכוהנים מקודשת יותר מעזרת ישראל, שכן אסור למי שאינו כהן להיכנס אליה שלא לצורך.
ח. בין האולם ולמזבח מקודש יותר מעזרת כהנים, שכן בעלי מום ופרועי ראש אסורים להיכנס אליו.
ט. ההיכל מקודש יותר מבין האולם והמזבח, שכן כהן שלא קידש את ידיו ורגליו אסור להיכנס אליו. והמעגל הפנימי, המקודש מכולם הוא כמובן קודש הקדשים, המקודש אף יותר מן ההיכל, שכן אסור להיכנס אליו אלא לכהן גדול ביום הכיפורים בשעת עבודה. צירוף אחד ויחיד פעם בשנה, בו נכנס האדם הקדוש ביותר, בזמן הקדוש ביותר, למקום הקדוש ביותר.
לרגל חג השבועות, חג מתן תורה, ראוי לזכור כי כאן בקודש הקודשים היו מונחים לוחות ושברי לוחות שקיבלנו במתן תורה. וכפי שמורים לנו חכמינו ב מסכת ברכות דף ח' בשם רבי יהושע בן לוי - הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, כי לוחות ושברי לוחות מונחות בארון.
אך ראיתי גם דרך המעריכה את שברי הלוחות יותר מהלוחות השלמים. כותב בני הרב יאיר, שהלוחות, שניהם נכתבו בידי הקב"ה, אך הבדל אחד היה ביניהם. בלוחות הראשונים גם הם עצמם פוסלו ונעשו על ידי הקב"ה ואילו בלוחות השניים נאמר 'פסול לך', גוף הלוחות ביד משה והכתב מכתב א-לוקים.
לפני חטא עגל הזהב, עם ישראל היה במדרגה רוחנית א-לוקית שהיה ראוי ללוחות שכל כולם מעשה הקב"ה, אולם לאחר החטא נפלו ממדרגה זו וכעת היו זקוקים שהכתב הא-לוקי יתגלם בעולם בלוחות מעשה ידי אנוש. הלוחות הראשונים אמנם שבורים כעת, אך הם שייכים למדרגה עליונה יותר, מדרגה אליה איננו ראויים כעת, אך מדרגה זו בהחלט עומדת לנגד עינינו, ואנו מייחלים לאותה שעה בה נשוב ונידבק בה.
אך הבה נשוב למשכן שבמדבר. במשכן זה שבו מונח היה בקודש הקודשים ארון הקודש ובו הלוחות ושברי הלוחות, ועליו כמו על כל המשכן שמרו הלויים. אך לא הייתה דומה השמירה בשעת חניה לשמירת הלויים בשעת המסעות. כי יש שמירה שכל מטרתה שלא יכנס זר וטמא לתוכו, לפנים ממחיצתו, ושמירה זו הייתה רק במשכן בעת המסעות. לשם כך הלויים היו נמצאים סביב המשכן כל עת המסע.
אומר הרמב"ן שהשמירה במשכן, במדבר, בהיותו בין הדגלים היא מצוה לדורות גם בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אך כאמור זוהי שמירה לשם כבוד, ולא שמירה כדי שלא יקרב זר וטמא. שמירה זו היא לשם כבוד וגדולה, [להבדיל], כמשמר המלכה/המלך בלונדון.
וכפי שאומר הרמב"ם, בהלכות בית הבחירה - האומר ששמירת המקדש מצוות עשה, ואף על פי שאין שם פחד לא מאויבים ולא מליסטים, כי אין שמירתו זו אלא לכבוד לו. וממשיך ומנמק: 'אינו דומה פלטרין [ארמון] שיש עליו שומרים, לפלטרין שאין עליו שומרים'. וכן כתוב בספרי ובספר החינוך במצווה שפח, שהמצווה היא כדי לכבד ולרומם את בית אלוקינו.
חילוק זה בין שעת מסע לשעת חניה ברור, שהרי בשעת מסע, המשכן מפורק, ואין טעם בשמירה משום כבוד, אך יש טעם בשמירה על מנת למנוע זר או טמא לא יגעו בכלי המשכן. לכן בבתי המקדש, בעומדם על תילם, אלו שנבנו וזה שיבנה במהרה בימינו, לא הייתה ולא תהיה שמירה אלא משום כבוד הבית.
אגב, הליך זה של מעבר ממשכן שהיה במדבר, למשכן שהיה בשילה ועד לבית המקדש בירושלים, הולך ומשתבח גם בחומר, הולך הוא ומחנך את העם לדעת את תפקידו בעולם הזה, לקדש את החומר בדרגותיו השונות, החי, הצומח והדומם. תחילה המשכן היה עשוי מיריעות החי ומעצי השיטים, היינו מהחי ומהצומח. המשכן הבא, משכן שילה, כבר היה עשוי מאבן ומיריעות, מהדומם ומהחי. עד שזוכה העם להגיע לירושלים עיר הקודש והמקדש ובה בונה הוא את משכן הקבע העשוי מאבנים בלבד, בו כבר מתקדש גם החומר שאין בו חיות כלל.
ללמדנו כפי שנאמר בהלל, כי 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם', לבני אדם היודעים לקדש את החי, את הצומח אך גם את הדומם, גם את אבני המקום, גם את הארץ. קדושה בכל מקום בארץ, כמילותיו האחרונות של הרב משה צבי נריה זצ"ל, 'קדושה אני מבקש', מילים החרוטות בככר הרב נריה שנחנכה בימים אלה על ידינו בשכונת 'כרמי הנדיב' שבקרית מלאכי.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל