"כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב,ג). הרב קוק זצ"ל ביאר שציון מבטאת את המלכות, וירושלים את הקדושה. לפי חלוקה זאת ביאר בעמקות פסוק אחר בישעיהו – "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱ-לֹהֵיכֶם" (ישעיה מ,ט).
לפי דבריו אנו קוראים לציון, לציונות - לעלות למעלה, ולא להשאר בגילוי הנמוך של המלכות. ובמקביל אנו קוראים לירושלים, לנקודת הקודש, לא לירא ולא לפחד, ולגלות בקול גדול את הקדושה והטהרה לכל ערי יהודה (עיין אגרות הראי"ה חלק ג עמ' קמח, שם רנ ; מועדי הראי"ה עמ' תפב).
ואמנם, ראיתי בזמנו פירוש אחר, בשם הרבי מלובביץ זצ"ל – צִּיּוֹן מבטאת סמל, צִיוּן. בבחינת – "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" (ירמיהו לא,כ). ירושלים מבטאת חיים של קדושה, את הקדושה המתפרטת ומתממשת בחיים הממשיים. עיר שוקקת חיים, שבתוך כך נקראת גם *מקדש* (רמב"ם פהמ"ש ר"ה ד,א).
כלפי מה הדברים אמורים ?
במלחמת ששת הימים זכינו לחזור אל מרחבי ארץ ישראל, יהודה ושומרון, הגולן וסיני. ההודיה ביום ירושלים היא על גולת הכותרת, החזרה אל הר הבית והעיר העתיקה. כל מי ששמע את ההקלטות מאותו היום, חש את ההתרגשות הגדולה שהייתה. התרגשות שאחזה לא רק בציבור הדתי, אלא בכל יהודי בעל נפש. תקיעת השופר בכותל, הבקיעה את הלבבות, ורבים בכו מהתרגשות – חזרנו הביתה.
ואולם, ההתרגשות הייתה על הכותל. על הסמל שהיה כל השנים למושא געגועי העם היהודי. אך הכותל, כשמו, הוא כותל למה שמאחוריו – הר הבית ומקום המקדש. הכותל הוא סמל, והר הבית הוא מקום עבודת המקדש בפועל. הכמיהה לרדת אל הכותל, במקום להשאר על ההר עצמו, מבטאת יותר מכל השארות בעולם של סמלים.
ויש לדעת - ההצמדות לסמלים, מבטאת שיש חוסר מהותי בתוכן הפנימי של הדברים, וממילא בהתפרטות המעשית שלהם. 'ירושלים המאוחדת' ; 'עיר מלוכה' ; 'הבירה' – כל אלו הם סמלים. וכטבעם של סמלים, הם אינם יכולים להמשיך ולחמם לבבות, לולא אין בתוך תוכם שאיפה פנימית וכנה לחזור גם לתוכן הפנימי שלהם, לחיים. הצִיוּן מקבל את משמעותו אם הוא מהווה הכנה והקדמה לקראת הדבר השלם, לולא כן – כבר אין כאן באמת "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים". ובמילים אחרות – הכותל ללא השאיפה להר הבית, מאבד ממשמעותו.
תפקידנו היום לעבור מציון לירושלים. לעבור מעולם של סמלים, לעבודת ה' קיומית ומעשית. להוציא את התורה הנמצאת בתוך הסמלים, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, ולגלות מתוך כך את 'וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם'. בחוץ לארץ כל המצוות היו בבחינת – "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" (ספרי עקב מג ; רמב"ן ויקרא יח,כב). ואחד מגדולי הדורות – הרש"ר הירש זצ"ל – אף כתב ספר ששמו 'המצוות כסמלים'. אולם, תורת ארץ ישראל מבקשת מאיתנו קומה אחרת – תורת חיים. תורה שבה המצוות אינם סמלים, אלא קשר ממשי וחי לה' יתברך.
הרב קוק זצ"ל כידוע ביקש להקים תנועה ששמה 'דגל ירושלים'. תנועה שתפקידה היה להופיע את העומק הרוחני של השיבה לציון. ואולם, נראה שלא בכדי היו דגלים לכל המחנות, אך לא היה דגל למחנה שכינה. מחנה שכינה אינו יכול להיות דגל / סמל, אלא רק הדבר עצמו - השראת שכינה.
ללמדנו שאם אנו רוצים לעבור מציון לירושלים, אנו צריכים להפסיק לדבר בלשון של אידיאות וסמלים שהינם רחוקים מהרובד הקיומי. אנו חייבים לחתור לממשות של חיים בקדושה. היכולת שלנו בדור הזה להיות אלטרנטיבה אמיתית לעם ישראל, היא רק אם נגלה בתוכנו חיים שלמים של אמונה.
שאיפה זו לחיי קדושה וטהרה מלאים, היא המסתתרת בליבו של כל יהודי, כאשר הוא מתפלל ומתגעגע למקדש.
כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן
כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה
חַיִּים עַד הָעוֹלָם (תהילים קלג,ג).