אירועי 'המצור על בני ברק' היו בינתיים סוג של פיק בקמפיין התרעלה המתמשך נגד המגזר החרדי.
קמפיין במסגרתו מותר לצייר קריקטורות של חרדים רודפים אחרי שטרות כסף, מותר להסביר למה שנאת חרדים לגיטימית, מותר לחסום כבישים מרכזיים ולמנוע מתושבי העיר תנועה נורמלית רק בגלל קומץ פרובוקטורים שבאו להציק להם (והפרחים לעמי אשד), מותר לתקוף באלימות באמצעות מוט דגל צעיר חרדי, מותר לפגוע בחופש העיתונות ולתקוף כתב של ערוץ 14, מותר להשתמש באמצעי המחשה גסים ומביכים כאחד. הכל כשר.
צריך להבין משהו: הגרעין הקשה של מובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, לא באמת מתעניין ברפורמה. הוא גם לא באמת מתעניין בגיוס חרדים או בשילובם בשוק התעסוקה, והדבר האחרון שמעסיק אותו היא קרן הארנונה – יוזמה סבירה לעידוד בנייה למגורים מבית מדרשו של אגף התקציבים באוצר, שאינו חשוד בעודף אהבת חרדים. יש רק דבר אחד שמעניין אותם: להפיל את הממשלה הנוכחית.
לצערם, הממשלה יציבה מתמיד והם טרם הצליחו למצוא נקודת תורפה שתערער אותה (אם לא ניקח ברצינות את מאבקי הסחיטה של הדקה התשעים סביב תקציב המדינה). הפתרון, כמו באירופה של שנות השלושים וגם הרבה לפני כן, הוא להכות בחרדים.
החרדים הם השונה והזר, החרדים מייצגים איזשהו סט ערכים מחייב ומעיק לאוזניים חילוניות, בחרדים קל לחבוט כי אין להם במה כלל ישראלית משלהם להסביר את עצמם, וכי קשה (באמת קשה) להסביר למה רובם לא משרתים בצה"ל ואחוז גבוה מבין הגברים לא משתלב בשוק התעסוקה. יש הסברים, אפילו לא מעט, אבל הם דורשים הקשבה. יש גם פתרונות להגברת השילוב, אבל זה דורש רצון טוב.
בדיחה יהודית עתיקה מספרת על ההבדל בין עקרת הבית והחתול – שניהם אמנם רודפים אחרי העכברים ומכלים בהם את זעמם, אבל בעוד עקרת הבית עושה זאת מתוך תקווה להשמיד את העכברים, הרי שהחתול מקווה שיהיו כמה שיותר מהם. והנמשל, אם נהפוך את סוגיות שילוב החרדים בתעסוקה ובצבא לעכבר, יש מי שמשחק את תפקידה של עקרת הבית ומעוניין באמת לפתור את הבעיה, ויש את מפגיני אמש ואת הפוליטיקאים באופוזיציה, שמשחקים את תפקיד החתול. אוי ואבוי מבחינתם אם הנושא ייפתר, והם יישארו ללא שק חבטות.
אם מחר יתייצבו רבבות חרדים בשערי הבקו"ם, והאברכים ינטשו את הכוללים ויירשמו כמקשה אחת באקדמיה. נראה לכם שמשהו ישתנה? (עזבו את זה שהצבא והמשק לא בנויים לזה. תסריט האימים של צה"ל הוא צורך להתמודד עם עשרות אלפי בחורי ישיבות חרדים...) נראה לכם שהשנאה תיפסק או אפילו רק תצטמצם? אתם באמת חושבים שזה כל הסיפור?
יש לי דוגמה מצוינת בשבילכם: הציבור החרדי לאומי והדתי לאומי. ציבור משרת ועובד, אפילו באחוזים גבוהים יותר מהממוצע הישראלי. ציבור שאין אף אחד שיכול לטעון שהוא לא תורם לחברה הישראלית, בכל מובן, הרבה יותר מכפי גודלו. האם זה עזר לו במשהו?
האם סמוטריץ', המייצג את רוב רובו של הציבור הזה במישור הפוליטי, לא מכונה על ידי אותם מובילי מחאה 'משיחי'? האם רבני הציבור הזה זוכים לכבוד והערכה מצדם של המוחים? האם המוחים הללו כאבו את כאבו של הציבור הנפלא הזה בזמן העקירה מגוש קטיף?
התשובה פשוטה: הם שונאים את הדת, הם שונאים כל מה שריח של יהדות נודף ממנו. הם נאבקים בישיבה ששוכנת באין מפריע בתל אביב – רק בגלל שהיא ישיבה יהודית (אף אחד מהם לא היה מעז להוביל שם קמפיין נגד מדרסה מוסלמית), הם חוסמים קידום של קצינים שמעזים להשתמש באמונתם לעודד את לוחמיהם, הם מנסים למנף את המאבק הנוכחי גם בעד הרפורמים ונגד הרבנות הראשית ובתי הדין.
ולשנאה כזו יש שם: אוטואנטישמיות, מושג שנטבע דווקא בברלין בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת... יהודים ששונאים את עצמם, את דתם ואת בני עמם.
ומול שנאה כזו גם אסור לשתוק: כל פוליטיקאי, כל איש ציבור, כל אדם שמכבד את עצמו, חייב למחות. כן, כבוד ראש הממשלה בנימין נתניהו, אני מדבר גם אליך.