בשנת ה־75 לעצמאותה ניצבת מדינת ישראל באחת מנקודות השבר הקשות בתולדותיה. סכנה ממשית מרחפת על החוסן הלאומי.
בין חלקי החברה נפער קרע עמוק ורחב, שפתח פצעים אשר טרם הגלידו ונגע בעצביה הכואבים של החברה הישראלית. המחלוקת חצתה מזמן את גבולות המגרש הפוליטי.
היא נכנסה לאזורים רבים במערכות חיינו ומאיימת לפגוע גם במרקם העדין של היחסים במוסדות, בארגונים ובקהילות. היא חדרה גם את המעטפת שגוננה על תחומי הביטחון והשכול, אשר נתפסו כקודש הקודשים של החברה וכמעוזי האחדות והממלכתיות.
המשב הפנימי פוקד את ישראל בזמן שהאיומים הביטחוניים עליה, מבית ומחוץ, מתעצמים ומחייבים למקד בהם את הקשב ולהתייצב מולם בחזית מלוכדת.
נדמה כי הדבר פורם את קווי התפר שנרקמו לאורך שנים בין חלקיה השונים של החברה, שוחק את מערכות המדינה ומכלה אנרגיות יקרות. הוא מציג את ישראל בפני אויביה כחברה מתפרקת, חלשה ומסוכסכת, ומחדש בהם את תקוותם הנושנה להתגשמות תחזיותיהם הקודרות ביחס אלינו.
בליבו של הבירור הפנימי העמוק שאנו חווים עומדות שלוש שאלות יסוד גדולות שמלוות כל ישות: הזהות, הייעוד והחזון. סוגיות אלה נחבאו עד כה מתחת לאתגרי ההישרדות, ועתה הן עולות וצפות מעל פני השטח, תובעות מענה, לא דחייה או דחיקה, תוך שהן מעמידות זו כנגד זו את השמירה על האחדות והלכידות ואת ההזדמנות לממש שאיפות לחיזוק מרכיבי זהות.
"באין חזון ייפרע עם", אמר החכם באדם, וכיוון בכך גם למצב שבו החזון הקיים איננו מוסכם ועדכני. כל משבר הוא גם הזדמנות, ובזה הפוקד אותנו טמונה ההזדמנות לחדד ולרענן את החזון המשותף, להגדיר מטרות־על בקונצנזוס רחב ככל הניתן, לשרטט גבולות ולהסכים על כללי המשחק במצבים של אי־הסכמה.
הציונות הדתית מגיעה להתמודדות עם אתגרים אלה עם נכס ייחודי, יקר מפז: את ה־DNA שלה, הכולל בתוכו שני מאפיינים שנחיצותם היום גבוהה מאי פעם: האחד - אומנות השילוב, והשני - המחויבות לכלל ישראל. השילוב, כבחירה אסטרטגית, היה ועודנו רעיון מכונן במשנת הציונות הדתית, כדברי הרב שאול ישראלי: "התורה והמדינה צמודים הם בידינו. אנו רואים לא רק
כאפשרי אלא גם כהכרחי את שילובם זה בזה, ולא רק כהלכתא למשיחא, אלא כתוכנית פעולה בשבילנו, בשביל תקופתנו..." אך השילוב איננו רק מרכיב תפיסתי־רעיוני, אלא גם תכונת אופי של הזרם הדתי־לאומי. מאז ומעולם התהדרה הציונות הדתית בכך שהיא "המקף המחבר": בין תורה למדינה, בין מסורת לקדמה, בין הלכה למדע ובין תלמוד תורה לדרך ארץ.
השילוב לא נעשה כאילוץ או כעמדת פשרה, אלא כנוסחה אידאלית שהצמיחה זהות חדשה, יהודית־תורנית־ציונית, השותפה ביצירת חברת מופת, מתוך מחויבות לתורה ולהלכה. אידאל זה ותכונת האופי הזו הם נכס במציאות של קרע וקיטוב חברתי. המאפיין השני בזהות הציונית־דתית הוא האחריות לכלל ישראל, תוך התעלמות משיוך לפי מגזר, מוצא, רמה דתית וכדומה.
התודעה העמוקה של המחויבות לכלל עיצבה את סולם הערכים של התנועה, והציבה במרכז את שיטתם של הלל הזקן ("הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה") ושל רבי עקיבא ("ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה"). תכונות אלה חיוניות למבקשים לגבש הסכמה ולאפשר אחדות מתוך מחלוקת.
הישגיה העצומים של מדינת ישראל ב־75 שנותיה הם בגדר נס ופלא. כגודל ההישגים כן גודל האחריות המוטלת עלינו, להיות ראויים להם ולשומרם מכל משמר. עוד לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה. האתגרים רבים ואיננו רשאים לנוח על זרי הדפנה. זו העת לרתום את כל הכוחות החיוביים ואת מלוא כוח הרצון הלאומי הטמונים בנו, כדי להתמודד בהצלחה עם האתגרים הרבים ולבנות קומות נוספות בבית הלאומי של העם היהודי. לציונות הדתית תפקיד מפתח בכך. היא תוכל להביט בסיפוק על עברה המפואר ולשאוב ממנו עידוד וכוחות
להמשיך לצעוד קדימה, בביטחון ובאמונה, עלה נעלה!