זכורני שבימים שלאחר מלחמת ששת הימים היה מי שבא אל מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל ובפיו שאלה אם ראוי לקבוע יום טוב מיוחד לאזורים בצפון הארץ אשר שוחררו אז מן האיום הסורי.
הרב לא המתין ולא היסס ומיד השיב שהשאלה אינה ראויה כלל לדיון, מפני שאם יש עניין לקבוע משהו בעקבות אותה מלחמה, הרי זו רק הודאה מיוחדת על שחרור ירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו ועלתה על ראש שמחתנו.
אני, כתלמיד המקשיב לרב, הבנתי מתוך תשובה זו את אשר הוספנו ללמוד גם אחר כך שהניצחון במלחמה היה אכן גדול ומיוחד במינו ובוודאי שצריך להודות עליו לה' יתברך. אולם אין זה נחוץ לקבוע יום טוב חדש נוסף ליום העצמאות בו אנו אומרים הלל ומודים על כל מה שזכינו בדורנו: הקמת מדינה בארץ ישראל והגנה עליה מפני כל האויבים הקמים עלינו עד עצם היום הזה.
אבל לעומת זאת יש עניין לקבוע יום טוב נוסף לכבודה של ירושלים שזכינו שתחזור להיות כולה בידינו כולל מקום המקדש וזו מדרגה חדשה! מדרגה אשר מביאה לשמחה מצד אחד, אך גם מחייבת אותנו בעשייה ראויה ובהתנהגות נאותה.
ירושלים הייתה ותהיה עיר הבירה של המדינה היהודית. את זאת הבינו כבר מקימי המדינה ובראשם דוד בן גוריון ז"ל, אפילו באותן שנים שהעיר הייתה מחולקת ומצומקת, קל וחומר שכך תמשיך להיות בעזרת השם לאחר שקיבלה פנים חדשות ונוספו לה יופי והדר כראוי לעיר הבירה.
שגור על לשוננו הביטוי של הפייטן אשר כינה את העיר "מקדש מלך עיר מלוכה", דהיינו שילוב של קדושה ומלכות. והרי ברור לנו שאין מקום לקדושה בלי המלכות ואין טעם למלכות בלי הקדושה.
כבר בשמה של ירושלים נמצאת המילה "שלמות", שלמות הניתנת להשגה רק ע"י המימוש של שני היסודות גם יחד – קדושה ומלכות. וכאשר מתקיים השילוב הנפלא הזה, ירושלים מקרינה מן האווירה הזו לכל העם אשר בכל הארץ – מקדש מלך עיר מלוכה. מכאן, מירושלים אפשר לראות איך הכל מרומם ומקודש, משל למי שעומד על ההר ורואה את כל אשר מתחתיו. הנביא ישעיהו שעמד בבית המקדש אמר "מלוא כל הארץ כבודו", כלומר דווקא מן המקום המקודש ניתן לראות איך הקדושה מקרינה ומשפיעה על מלוא כל הארץ.
בירושלמי במסכת חגיגה דורשים את הפסוק: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" שירושלים הכל חברים אצלה. אמנם מלכתחילה נאמרו שם הדברים לעניין הלכות טומאה וטהרה, אולם נראה שיש להם גם משמעות כללית, והיא שירושלים במהותה יכולה להביא לאחדות אמיתית. מכאן אנו לומדים את כוחה הגדול של ירושלים, שאינו ב"ירושלמיות" במובן הצר של המילה, אלא במובן הרחב של הכרה בערכה וחשיבותה לכל העם בכל הארץ, ועל כן נאמר על ירושלים שלא נחלקה לשבטים.
אחד הנושאים המלווים אותי מאז ומתמיד כשאני נדרש לנושא ירושלים הוא מה שבוודאי כולם חשים, שיש מתח מסוים בין הסגולה הטבעית של העיר לבין המעשה הנדרש מאתנו בהתייחס לסגולה זו.
בתהילים נאמר: "שאלו שלום ירושלים" ונראה שזה בא ללמדנו שיש לשאול ולחקור בעניינה, דהיינו ללמוד ולעשות. מעניין הדבר שאפילו המצווה של בנין בית המקדש שרויה במחלוקת. מצד אח מוכרת הדעה שבית המקדש עתיד להבנות בידי שמיים, אולם מצד שני ישנן דעות רבות אחרות לפיהן המצווה ממשיכה להיות מוטלת עלינו גם בזמן הזה ויש לקיימה אפילו לפני בוא משיח בן דוד ולכן עלינו להגביר ולהעמיק את הלימוד המעשי הקשור למצווה מיוחדת זו.
לפיכך, כאשר אנו מדברים על עשייה בירושלים, אין הכוונה רק לעשייה של בניה, שגם היא חשובה ביותר כמובן. העשייה בירושלים חייבת להיות קשורה לדברים שבקדושה ולגיבוש חברתי שמבוסס על ערכים חיוביים מכל הבחינות. בהקשר זה כדאי להתבונן בהלכה אחת שמקורה בירושלמי, לפיה אם שליח הציבור טועה בברכת "בונה ירושלים", מיד מסלקים אותו. לכאורה יש כאן קושייה – מדוע לא די בתיקון שתקנים אותו כמו בשאר הברכות חוץ מברכת המינים? האם יש חשש שיש מישהו שאינו חפץ לראות בבניין ירושלים? אבל צריך לומר שבמקרה זה החשש הוא ששליח הציבור מתכוון לבניינה הפיזי של ירושלים ולא להשראת שכינה בה. לכן אמרו שמסלקים אותו מיד.
נמצא אפוא שאי אפשר לשבת על זרי הדפנה, ליהנות מן הדברים שזכינו להם ולחכות שמעכשיו הכל ייפול מן השמיים. אלא מצווים אנו לתת תוכן של קדושה לחיים אשר בירושלים – וממנה לכל המדינה. וזה עיקר עניינו של יום ירושלים.
ירושלים היא פלטרין של מלך, ובהיותה כזו מותר לצפות להתחשבות באופייה המיוחד שתבוא לידי ביטוי בפרהסיה שיש בה שמירת שבת וצניעות. לשם כך צריך להשקיע מאמצים חינוכיים שיבואו מתוך מכנה משותף של הבנה והזדהות שיקיפו את כל מערכות החיים ואת כל חלקי האוכלוסייה כי רב בהם המשותף מן המפריד.