יום ירושלים היה השיא של הישועות שהראנו הקב"ה ישתבח שמו, במלחמת ששת הימים בשנת התשכ"ז. שבה הראה הקב"ה את השגחתו הפרטית בקרב הארץ, וכימי צאתנו מארץ מצרים, שבגאולה ההיא, הראנו את ידו הגדולה והחזקה, ואת זרועו הנטויה, שכל הנעשה בשמים ובארץ, הכל באשר לכל, הוא ממנו יתברך שמו.
ועינינו ראו ולא זר את שליטתו על כל הברואים, בלי יוצא מן הכלל, הן בכוחות השמים הן בכל אשר בארץ ביבשה באויר ובים, ובכל אשר בם. עד שהתברר בירור מושלם שמלכותו בכל משלה, והוא ממית ומחיה, מכה ומרפא, משפיל ומרומם, וכל הנעשה, הכל מעשה ידיו בלבד. גם במלחמה ההיא ראינו את אהבת ה' לעמו ישראל, והוא מושיעם ומגינם בכל מצב ובכל עת תמיד.
ולקראת סיומה פתחו הירדנים בהתקפה מלחמתית רבתי על ירושלים וכל הסובב אותה, מתקפה שלא היתה צפויה, ומאת השם היתה זאת לנו, והיא אשר הביאה לשיחרור ירושלים, ונתנה לנו את הר הבית ושריד מקדשנו "הכותל המערבי" שלא זזה ממנו "שכינה" מעולם, וכן קיבלנו קברי אבותינו הקדושים – מערת המכפלה בחברון, ומצבת קבורתה של רחל אימנו, שעומדת בוכיה ודמעתה על לחיה על בניה, ולא נחה ולא שוקטת בימים ובלילות.
וכן שאר המקומות הקדושים. אך קדם לכל זה, שיברון הלבבות, של הבנים עם האבות, שהיו שלשה שבועות של אימה ופחד נוראים מאוד, כשעמדנו ככבשה כנועה בין שבעים זאבים, זאבים צמאי דם הפוערים פיהם באיומים ואשר הצהירו והכריזו לעיני כל העולם: לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד ח"ו, ועם ישראל בכל תפוצותיו היה אפוף בחיל ורעדה, והעם היושב בציון ישבו נכנעים במקלטים הבנויים והמאולתרים, ובמערות צורים, בבוז ותמרורים, ולבותיהם שבורים, ועיניהם תלויות נשואות ליושב שמים, בידעם שאין לנו על מי להשען ואין לנו על מי להסמך, ואין לנו למי לפנות, אלא לאבינו שבשמים.
כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, כן עינינו אל ה' א-ל-הינו עד שיחוננו, ומקירות ליבנו זעקנו אל ה' א-ל-הינו, ותעל שועתינו אל ה' יתברך, וירא בשברון ליבנו, ודלותנו, והכנעתנו לפניו בהתבטלות גמורה, וישמע את נאקתינו, ועמד מכסא דין, וישב על כסא רחמים, וברחמיו הרבים המתיק את כל הדינים, וברגע כמימריה, הפך שלייתם על פניהם, ונתן גבורים ביד חלשים, ומרובים ביד מועטים, וגאים ועריצים, ביד שבורים ורצוצים, והכנעתנו לפניו היא שהעלתה את תפלתנו עד שהתקבלה, אצל שוכן מעלה, והיתה תשועה גדולה, כאמור: לב נשבר ונדכא א-ל-הים לא תבזה (תהילים נ"א, י"ט).
והנה גם בעת ובעונה הזאת, אחר שהגאוה והשחץ התפשטו על כל בני האדם בכל רחבי תבל, שלקחו את המתנות אשר חנן אותנו ה', ברוב טובו ורוב חסדיו עלינו, שהוא יצר את האדם עפר מן האדמה, ונפח באפו נשמת חיים, עד שהיה האדם לנפש חיה, וגזר ואמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וכתב חד מקמיא, רבינו עובדיה ספורנו ע"ה, שבצלמנו הוא השכל האנושי, אשר אין מושלו עלי אדמות. וכמעט שאין כשכל של האדם, ליישב את העולם ולשכללו, כמאמר הנביא ישעיהו ע"ה, לא תהו בראה, לשבת יצרה.
ותיבת "כדמותנו", היא הכוח של הבחירה החופשית, שנתן ה' לאדם, והיא מיסודה של יצירת האדם, שיכול לעשות כל אשר יחליט הן לטוב והן למוטב. ואולם יש דין וחשבון על כל הנעשה, וה' משלם שכר טוב לעושה רצונו, ומעניש את עוברי רצונו, ואת הכל יביא הא-ל-הים בחשבון, עד שהאדם הולך בעולם הזה ועושה ככל אשר עולה על רוחו, ורק שוכח, שהוא מתהלך בתוך קניון רחב ידיים, וכל טוב העולם ערוך ומסודר לפניו, וכל אשר יחפוץ הוא לוקח ואין מי שיאמר לו מה תעשה, אך בסוף דרכו יש שם קופה, וכל מה שלקח נרשם ודורשים ממנו כל התשלום.
ואכן בני האדם פיתחו את העולם, ובימינו הגיעו להשגים מפליאים ומדהימים, בכל התחומים ואין שעה ואין לך רגע שלא מתחדשים בו עוד המצאות, ומה שנתחדש אתמול, היום הוא כבר ישן, ואין חדש תחת השמש.
אלא דא עקא אשר ככל שהתפתחו והשיגו עוד ועוד, עלתה גאוותם שחקים, והשחצנות השתלטה על כל אשר בשם אדם יכונה, עד ששכחו את בורא העולם ומנהיגו, ואמרו: כוחנו ועוצם ידינו עשה את כל החיל הזה, ומרוב הגאוה התרבתה התאוה, ובטלה הענוה, ויאמרו אנו נעשה כל אשר חפצנו, מי אדון לנו, ומי יאמר לנו מה תעשו, עד שהבושה נרמסה ונדרסה ברגל גאוה רגל גסה, ופרקו כל עול, והתירו כל איסור, כי לא רצו שיהיו מוגבלים, והאזהרות שבאים מן השמים להאיר את העינים, באור יקרות, היום מתעלמים מהם עד שגם זה נהפך לשגרה. רעה ומכעורה, ומתוך טיפשות ואטימות לב, אמרו הנה אכלנו שתינו כל מה שאסרה והזהירה התורה, ומאומה לא קרה, ואין אומר ואין דיברה, ומעתה נמשיך ולא נירא, ומדחי אל דחי, נפלו צללו, ולא שמו ליבם, ולא פקחו עיניהם, כי "עבדא בהיפקרא ניחא ליה".
ובעת הקשה הזאת שאויבי ישראל נשאו ראש, בגאוה ובשנאה מבית ומחוץ, וגם השטן נלוה עמם ונוסף גם הוא על שונאינו, להרבות שנאה וקנאה ומחלוקת, ולהפריד בין הדבקים, ה' יצילנו.
וגדולה היא התשובה, שכל הרחקה הופכת לקירבה, וביום שישוב תפלתו ערבה, ברצון ובנדבה, ועל זאת אנו נשענים, לפני אדון האדונים, שכמו שקיבל הכנעתנו, בזמן ששת הימים, בחסד וברחמים, לקרבנו עד לפני ולפנים, ולחדש ימינו כמלפנים, זו בודאי יש בה תקוה גדולה, להשלמת כל הגאולה, כן עתה אחרי זאת ההכנעה, יגלה ברחמיו את הישועה, וינחם על כל הרעה, בכוח שברון לב והכנעה, ולא תהיה עדתו נגועה, אלא בנחלת אבותיה נטועה, וישלים פדות נפשנו, ויביא מלך המשיח לגאלינו, ולקבץ כל נדחינו, מארבע כנפות לארצנו.
ויזכנו הא-ל שכל זה יהיה על ידי תלמוד תורה, בקדושה ובטהרה, לאקמא שכינתא מעפרא, וליהודים אורה, וכן ע"י גמילות חסדים, שעושים כל היהודים, בודאי שיש במצוות אלו כדי לקרב גאולתן של ישראל, כי בשנאת חנם נחרב ביתנו, וגלינו מארצינו, ובאהבת חינם נשוב לנחלת אבותינו, אנו ובנינו, וכל ישראל אחינו, וישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, בהשמע תרועת השופר הגדול לחרותנו, במהרה בימינו, אמן וכן יאמר ה'.
המצפה לישועת ה' על עמו ועל נחלתו,
שלמה משה עמאר
הראשון לציון
הרב הראשי לירושלים