כיתה ח' במוסד החינוכי של הקיבוץ שבו למדתי הייתה שנה שהוכתרה בחגיגיות כ"שנת היכרות עם פני החברה הישראלית". בתור קיבוצניקים שחיים במקום קטן עם אוכלוסייה הומוגנית רצו לאפשר לנו להרחיב את אופקינו ולפגוש צורות חיים שונות משלנו, לכאורה כדי לעזור לנו לעשות בחירות מושכלות בחיינו.
אומנם הגישה הלא כל כך נסתרת שהייתה בסיס לחינוך שלנו קבעה נחרצות כי הקיבוץ הוא צורת החיים הנעלה ביותר בעולם. אך דווקא בתור נעלים, המורים שלנו לא חששו להכיר לנו גם מציאות שונה. כך נסענו להתארח בכפר ערבי בגליל, עשינו טיול מקיף בעיר הגדולה על כל אתריה וקסמיה, ובאופן ממש מפתיע - התארחנו בשבת בכפר חב"ד.
כמובן שבתור קיבוצניקים חילונים שמאלנים שמגיעים לשבת משונה שכזאת לא באמת היינו פתוחים לשמוע או לראות שום דבר. נסענו לשם כמעט בעל כורחנו. בכפר עצמו חילקו אותנו לזוגות שהתארחו בבתים השונים, ובמשך שבת שלמה נחשפנו לעולם זר ומוזר, שלא הצליח לשנות כהוא זה את ההסתייגות והשנאה המובנית בנו כלפי הדת.
אני זוכרת שלאורך כל השבת התווכחתי מכל הלב עם הנערה שאירחה אותי בביתה. שום דבר שהיא אמרה לא משך אותי, לא דיבר אליי, זרה הגעתי וזרה חזרתי, וכמוני הרגישו כל שאר בני כיתתי. אך דבר אחד שהיא אמרה נצרב היטב בזיכרוני, בעיקר בגלל שהוא נראה לי כל כך ילדותי וחסר היגיון. היא הסבירה בלהט, נדמה לי שיותר מפעם אחת, שהקדוש ברוך הוא נתן את התורה לישראל בהר סיני, והתורה היא ממש כמו ספר ההוראות של העולם. כמו שמכונת כביסה חדשה מגיעה עם חוברת הוראות, ומי שמעוניין להשתמש בה חייב לקרוא את החוברת ולפעול על פיה - כך ממש גם התורה הגיעה יחד עם העולם, ומי שמעוניין לחיות כאן חייב לקרוא אותה וליישם את מה שכתוב בה. האמירה הזאת עוררה בי רגש שלילי עז והוכיחה לי ביתר שאת שדת זה ממש לא בשבילי.
הצעה שאי אפשר לסרב לה
עשר שנים חלפו. אני בת עשרים וחמש. העולם כבר לא כל כך שחור ולבן כפי שהוא נראה לי בגיל חמש עשרה. את הקיבוץ מזמן עזבתי, מותירה מאחוריי גם את הדעות הנחרצות של החינוך הקיבוצי, דעות שבמהלך חיי התבררו לי כמוטעות.
באותה תקופה אחת מחברותיי הקרובות, ליאת, החלה לחזור בתשובה, וכמעט מיד הפכה לקלישאה מהלכת של מי ש"גילתה את האור". אי אפשר היה לדבר איתה בכלל. כל נושא מיד הפך להרצאה מתישה. אפילו אם רק שאלתי אותה מה השעה, מיד היא הושיבה אותי לשיחה נרגשת על חשיבותה של השעה ביהדות. היא לא הניחה לי לרגע, שיגעה אותי והציקה לי, מתעלמת לגמרי מהעובדה שאותי היהדות לא עניינה ולא משכה, וזה העיק עליי מאוד. אבל ליאת לא הוטרדה כלל מההתנגדות שלי. היא החליטה לעשות הכול כדי להחזיר אותי בתשובה, ונדמה היה לה שסדרת ההרצאות האינסופיות שלה בוודאי תפעל.
כשהודעתי לה שאם היא לא תפסיק לנאום לי, לא אדבר איתה יותר - ליאת הציעה לי הצעה שלדעתה "אי אפשר לסרב לה". "את שומעת, אביגיל? תבואי איתי רק פעם אחת לשיעור של הרב. פעם אחת. ארבעים וחמש דקות, מה זה כבר בשבילך? ובתמורה אני מתחייבת לא לנאום לך יותר על כלום! מה את אומרת, נכון שווה?"
ניסיתי קצת להתנגד, אבל בסוף, בעיקר בשביל להוריד אותה ממני, הסכמתי. "מה אכפת לי לבוא?" אמרתי לה באדישות. "אני כבר יודעת מה אומרים שם, בשיעורים האלה. הרב בטח יסביר שהתורה היא ספר ההוראות של העולם, ממש כמו שהחוברת של מכונת הכביסה מסבירה איך להפעיל אותה. שמעתי את זה כבר לפני שנים, בכפר חב"ד. ממילא זה ייכנס לי מאוזן אחת ויצא מהשנייה, ולפחות לא תציקי לי יותר".
מיד אחרי שהלכתי ליאת התקשרה לרב ואמרה בהתרגשות: "הרב, אתה שומע? אחרי המון המון מאמצים הצלחתי לשכנע את החברה שלי לבוא לשיעור מחר. אבל אני ממש מתחננת, בבקשה הרב, אל תגיד שהתורה היא ספר ההוראות של העולם כמו חוברת של מכונת כביסה, אחרת זה פשוט ייכנס לה באוזן אחת ויצא מהשנייה..."
הרב קצת צחק, הרגיע את ליאת והבטיח לה שהוא לא ידבר על הנושא הזה כלל, היא יכולה לסמוך עליו. ליתר ביטחון, ליאת גם חילקה בין החברות שלה שלושה ספרי תהילים עליי.
למחרת מצאתי את עצמי יושבת כמעט נגד רצוני בשיעור תורה. הגעתי כדי לשנוא. הגעתי כדי לגמור עם זה. אבל בתוך דקות ספורות הבנתי שיש לי בעיה קשה. כי הדיבורים ששמעתי שם היו כל מה שתמיד רציתי לשמוע ואפילו לא ידעתי. מילים שנכנסות עמוק עמוק לתוכי וגורמות לי לאושר הכי עז שאי פעם הרגשתי. מכירות אותי, אוהבות אותי, מחברות אותי בלי שום יכולת להתנגד לספר ההוראות הכי מתוק, הכי מופלא, הכי אמיתי. ספר שכולו אור ויופי, ספר ההוראות של העולם. ומאז ועד היום הספר הזה מלמד אותי בכל פעם מחדש איך לזכות לחיות כאן בעולם.
עוגת גבינה טריקולד ברוטב גנאש שוקולד חלב
טריקולד – שלושה שוקולדים – הוא אחד השילובים היפים והאהובים ביותר בביתי. זוהי מנה קלה להכנה, אך הטעם והמראה שלה מרשימים ומוצלחים בצורה לא רגילה, והיא ממש מנת חובה בשולחן השבועות שלנו.
דרגת קושי:
קלה פלוס
כ-22 יחידות
קילו גבינה לבנה 5%
2 וחצי קופסאות שמנת מתוקה
2 גביעי שמנת חמוצה
כוס ורבע סוכר
200 גרם שוקולד מריר שבור לקוביות
200 גרם שוקולד לבן שבור לקוביות
200 גרם שוקולד חלב שבור לקוביות
כוס עוגיות פתי בר טחונות או מפוררות
לציפוי הגנאש:
חבילת שוקולד חלב 100 גרם
100 מ"ל שמנת מתוקה
מכינים את התערובת הבסיסית: מערבבים יחד את הגבינה, השמנת החמוצה והסוכר לתערובת אחידה. מקציפים קופסה וחצי מהשמנת המתוקה במשך 4-3 דקות, עד לקבלת קצפת אחידה, ומקפלים אותה לתוך התערובת. מחלקים באופן שווה לשלוש קערות.
בסיר חלבי מבשלים את קוביות השוקולד הלבן עם שליש כוס שמנת מתוקה, תוך כדי ערבוב, רק עד שהשוקולד נמס. מצננים מעט ומוסיפים לקערה הראשונה שבה תערובת הגבינה. מערבבים הכול יחד ומעבירים לשק זילוף ללא פייה, גוזרים את הקצה ומזלפים בעיגולים את השכבה הראשונה לתוך 22 תבניות אישיות מאלומיניום, בגובה של כסנטימטר וחצי.
ממיסים את קוביות שוקולד החלב עם שליש כוס שמנת מתוקה רק עד שהשוקולד נמס. מצננים מעט ומוסיפים לקערה השנייה, מערבבים לתערובת אחידה ומעבירים לשק זילוף נוסף ללא פייה, גוזרים בקצה ומזלפים בעיגולים על השכבה של השוקולד הלבן את השכבה השנייה בגובה של כסנטימטר. באותה צורה בדיוק מכינים גם את השוקולד המריר ומזלפים אותו מעל שכבת שוקולד החלב. מפזרים על הכול שכבה דקה של עוגיות מפוררות ומעבירים להקפאה ללילה.
מכינים את הגנאש: ממיסים בסיר את שוקולד החלב יחד עם 100 מ"ל שמנת מתוקה, מערבבים עד שהכול נמס, מעבירים לכלי ושומרים בצד.
להגשה: הופכים את העוגות על צלחות הגשה ונותנים להן להפשיר כחצי שעה. מקשטים בגנאש ומגישים.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***