מפגינים אהדה

קשה להאמין שעם ישראל עמד שם, מול הר סיני, כאיש אחד בלב אחד. אנחנו? הרי ידוע שבמקום שיש שני יהודים יש שלוש דעות. יש תקופות שבהן המחלוקות גואות ומאיימות להטביע את הספינה שנקראת עם ישראל, ואנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה כזאת. מי שמנסה להרגיע את הגלים ולאפשר לנו לנווט בחזרה ביחד הם אנשים שמארגנים מעגלי שיח בעצמם או במסגרת ארגון כלשהו. אני עצמי כבר חוויתי כמה מפגשים כאלה, וככל שהם מתמשכים השאלות מתעוררות: מחד, מדובר במפגשים שחשיבותם קריטית, אבל מאידך שכבת הסקפטיות בנוגע ליעילותם צפה ועולה. שיחות עם יוזמי ומשתתפי מעגלי השיח הללו מגלות כי כמו תמיד התשובה מורכבת, אבל מה שבטוח הוא הרצון הטוב שמניע את שני הצדדים, והתקווה המשותפת שלפחות משהו יתקדם לבסוף בכיוון הנכון.

"הבנתי שיש פחד אמיתי"

אחד מהראשונים שהקים מעגל שיח הוא בנימין שיינברג, תושב מעלה חבר שבית הגידול שלו הוא ישיבת הר המור, אב לשישה ואיש הייטק. "אני פעיל ברשתות החברתיות וכך אני נחשף לדעות שונות. הנושא של תיקון מערכת המשפט היה נראה לי מאוד טריוויאלי. בחוגי הימין מדברים עליו כבר הרבה שנים. אבל פתאום כשזה יצא לאור, השיח ברשתות ובעיקר העוצמה הרגשית של התגובות משמאל מאוד הפתיעו אותי. הבנתי שהצד השני בחרדות של ממש. זיהיתי בתגובות שלהם את התחושות שהיו לנו ב־2005, הרגשה שהממשלה מובילה את ישראל לאבדון ולאסון ואף אחד לא סופר אותי ולא מקשיב לי. אותי לא הבינו אז, ואני לא מוכן להיות במקום הזה של 'הרוב אצלי, תקפצו לי'".

שיינברג חשב על הקמת המעגל כבר בחודש טבת. הוא זרק את הרעיון בקבוצה של פעילי זהות יהודית, אבל כשאיש לא הרים את הכפפה הוא החליט להתכופף ולהושיט יד בעצמו. "היה לי ברור שכדי שזה יעבוד אני צריך מישהו מהצד השני. חיפשתי ברשת ויצרתי קשר עם שירית כשר. מאוחר יותר התברר לי שהיא בדיוק הפוכה ממני, אישה פמיניסטית חילונית. אחר כך הרחבנו את מעגל המארגנים".

שיינברג וכשר ארגנו ארבעה מפגשים פרונטליים עם גרעין קבוע ומשתתפים מתחלפים. חוץ מזה הייתה קבוצת ווטסאפ גדולה, שחלק מהשותפים בה כלל לא נכחו במעגלים. "רואים את ההבדל בין מי שהיה במפגש פיזי, ויש לו אמון בצד השני, ובין מי שלא היה".

כשרציתי להקים מעגל שיח בעצמי בסביבות חודש אדר, הרמתי טלפון לשיינברג. השאלה שעניינה אותי הייתה איך המשתתפים לא מתפוצצים זה על זה ברגע שמתכנסים יחד. התקופה הייתה קשה יותר מהיום, טרם ההידברות בבית הנשיא, ואנשים הילכו רוויי כעס. "רבים שאלו אותי על זה ואני באמת לא יודע. תמיד התחלתי את השיחה מהמוטיבציה שלי למפגש, אולי זה היה ריכוך ראשוני. אחר כך כל אחד הציג את עצמו והסביר למה הוא הגיע, ואז כולם גילו שאנשים הגיעו כדי לשמוע". אחר כך היה דיון פרקטי ובסופו שאלה איך יוצאים היום מהדיון.

"המעגלים יצרו היכרות עם הדעת של הצד השני וכמה קשרים אישיים, ואלה מאוד חשובים. אני יכול לשאול אותם מה באמת קורה במחאה, ואם יש דיווח על מתיחות בהתנחלויות הם שואלים מה המצב". מצד שני, לא הכול דבש. "אני קורא איך אנשים שהיו איתי במפגשים מתבטאים ברשתות. הם לא זזו במילימטר מהעמדות שלהם, והאמת היא שגם אני לא. אז מצד אחד לא באתי לוותר על הדעות שלי, אבל מצד שני אם ככה למה בכלל המפגש. ולפעמים עובר גם ההרהור בנוסח 'חשבתי שהטיעונים שלכם עמוקים יותר, אבל אתם סתם חוששים לאבד שליטה'".

ובכל זאת, השתנה אצלך משהו?

"כן. ההבנה שיש בצד השני פחד אמיתי, שזה לא קמפיין. הם הרי לא יצאו לרחובות בכל פעם שהם הפסידו בבחירות. וגם ההכרה עד כמה הסיפור אמוציונלי משני הצדדים. אנשים בימין מונעים מ־2005, בין אם אלה תחושות של נקמה ובין אם זה הצורך לתקן את מערכת המשפט, והשמאל נמצא בחרדות לא רציונליות בכלל. לכן, אגב, גם המפגשים היו מאוד אמוציונליים".

אתה חושב שיש סיכוי שהמעגלים האלה ישפיעו באמת?

"אנשים אמרו: זה המקום היחיד שאני יכול לנשום בו ולדבר. אני רואה המון יוזמות כאלה וחושב שלכל אחד שמשתתף בהן יש חברים וקרובים שהוא מדבר איתם על זה. ביישוב שלי אני אחד היחידים שמשתתף במעגל שיח ואנשים מתעניינים בזה וכך ההשפעה מתרחבת. מה שהמעגלים יצרו זו האווירה שאנחנו רוצים הסכמה ולא הכנעה". שיינברג יודע שיש גם כוחות חזקים שדוחפים לכיוון של הכנעה, והוא לא יודע מי ינצח, ובכל זאת חושב שיש לזה גם הד שמגיע לנבחרי הציבור. "הם מבינים שלפחות חלק מהמצביעים שלהם רוצים את זה, וגם זה משהו".

להפגיש דווקא את הקצוות

"במפגש השני שארגנו היו שולחנות שיח. בחלקם היו פיצוצים וכעסים. אני נרתעתי ולקחתי צעד אחורה, אבל הרב שמואל אליהו אמר לי: עשרים אחוזים יוצאים כעוסים אבל שמונים אחוזים יוצאים באורות, ולקחתי את זה. מי שהולך למפגשים האלה יוצא אחרת. יש בו פחות דמוניזציה, הוא מבין מה ציפור הנפש של הצד השני", כך אומר חבר הכנסת מתן כהנא מ'המחנה הממלכתי'.

כהנא ארגן כמה מפגשים בין רבנים מצד אחד, טייסים וראשי המחאה מן הצד השני. "רציתי לארגן מפגש כזה הרבה זמן. התחושה הייתה שאנחנו מדברים בעברית, אבל לא באותה שפה. אבל לא האמנתי שהרבנים יסכימו". בסוף מי שדחף אותו להקים מעגל כזה הם הרב אליהו והרב דוד פנדל. מעגלי השיח שארגן חבר הכנסת כהנא היו אולי המעגלים הכי מפורסמים. הם הפגישו גם בין רבנים שמרנים לטייסים ואנשי מחאה מובילים, וגם בין רבני הר עציון לאותו המילייה. "הציונות הדתית חיה בתודעת שליחות של חיבור בין האוכלוסיות. אבל היום הציבור שהכי מפחיד את מובילי המחאה הוא הציונות הדתית. הם אומרים: עם החרדים נסתדר, כי הכול פתיר. שם זה לא עניין של עקרונות אלא של כסף. ואילו לגבי הציונות הדתית, החשש ממנה מגיע בגלל ההנהגה הפוליטית שלה. האנשים האלה לא מכירים את הציבור לפרטיו, הם מכירים את סמוטריץ' ואת בן גביר ואת שמחה רוטמן, והם מרתיעים אותם".

לפני כמעט שלושה חודשים התקיים המפגש הראשון שיזם כהנא. "ישבתי בשיחה וחשבתי כמה היא נחוצה. כי הקצה הליברלי מטיח ברבנים 'אתם רוצים סיפורה של שפחה' והרבנים אומרים 'אם תמשיכו כך, יום אחד יהיה אסור לעשות ברית מילה'. אני יושב שם ולא מאמין עד כמה כל צד רחוק ממה שמאשימים אותו".

כהנא ספג הרבה התנגדויות על כך שהלך דווקא על הקצוות. אבל הוא התעקש מתוך הבנה ש"אם הקצוות ידעו לדבר זה עם זה, כל השאר פתיר". עד כה הרבנים השמרנים נפגשו פעמיים עם בכירים במחאה, פעם בפגישה קטנה יותר ופעם בפורום רחב יותר, ובין המפגשים יש הדים. "זה יוצר שיח רחב. אני נמצא בקבוצת הטייסים. אחרי שהם פגשו את הרבנים, כל התבטאות של הרבנים מעוררת שם פולמוס רחב. למשל הקריאה להשתתף בהפגנת המיליון, או אפילו נבירה בהתבטאויות עבר, ואני מוצא את עצמי מתווך". המפגש השני היה טעון יותר, אבל שם גם היו שולחנות שיח ונולדו מפגשים וקשרים אישיים יותר. "היו שולחנות עם אווירה נעימה והיו שולחנות עם קרבות נוראיים".

המפגש עם רבני הר עציון היה אחר. מצד אחד מדובר במתנחלים, וההתיישבות ביהודה ושומרון היא אחד מסלעי המחלוקת הגדולים והקשים בין ימין ושמאל. אבל הרב מדן, שהשתתף גם הוא במפגש, הוא גם הדמות החתומה על מסמך ההבנות לחיים משותפים עם רות גביזון. "מהמעגל ההוא נולד ניסיון לקדם מסמך הבנות ציבורי".

שאלת כפירה: אתה רואה אנשים מדברים, אבל אז חוזרים הביתה ומשתמשים בנשק הסרבנות. אתה לא אומר לעצמך: למה התאמצתי להיפגש? מה זה שווה בעצם?

"רוב האנשים כן עוברים תהליך, הם כן פתוחים להבין מה קורה עם הצד השני. אני חושב שמה שצריך במפגשים האלה זה לאתר מה היא ציפור הנפש של הצד השני, מה הצד השני לא יכול בלעדיו, ואחרי זה לחשוב איך חיים יחד סביב הדברים האלה. לא לחפש מכנה משותף רחב מאוד". כהנא חוזר למפגש הראשון בין הרבנים לטייסים ולוכד משפט שריגש אותו. "הרב חנני אתרוג, ראש ישיבת שבי חברון, אמר לטייסים 'בעיניי אנחנו אחים, אני לא רוצה מדינה בלעדיכם, אני לא יכול מדינה בלעדיכם, בלי העמדות שלכם, בלי הדעות שאתם מייצגים. אבל לא תמיד אני מרגיש שגם אני אח', והם האמינו לו. מבחינתי אחרי המשפט הזה, המפגש עשה את שלו".

יש לא מעט דתיים שמרגישים שבמשך שנים הם חיפשו שיח והצד השני לא רצה לשמוע, ועכשיו מבחינתם כבר מאוחר מדי.

"אז השאלה היא אם נמשיך לתת כאפה עם הגב של היד, או נגיד: אתם סוף סוף רוצים לשמוע, אז בואו נדבר. בקבוצת 'אחים לנשק' והטייסים", הוא מגלה, "יש הרבה מאוד ביקוש לשיח. כן, מאנשים חילונים מהקצה הרדיקלי".

גם מחאה, גם הידברות

מי שהיה בהפגנות המחאה של מוצאי שבת בבאר שבע, נשאר עד הסוף ולא חתך הביתה, יכול היה לראות מחזה מעניין. כמאה אנשים ונשים מתאספים יחד ויושבים במעגלים, משתפים בכאב שלהם ובתקווה שלהם. מי שעמד מאחורי היוזמה הם אליעד אברקי, מרכז ארגון הבוגרים של בני עקיבא, שאליו חבר אורי כרמל, מנכ"ל 'ארץעיר'. הראשון דתי, השני חילוני־מסורתי, שניהם חברים במקו"ם - ארגון הגג של הקהילות המשימתיות. "כמי שחי כל חייו בפריפריה - גדלתי באשדוד, וכל חיי הבוגרים אני גר בבאר שבע", מספר כרמל, "יש בי לא מעט טענות כלפי המחנה שממנו אני בא על חוסר חיבור, ויש לי גם המון ביקורת על הצד השני בנושא ניכוס היהדות". כרמל הוא איש מרכז־שמאל, המחנה הממלכתי. הוא ממייסדי קהילת קמה, מעין קיבוץ עירוני שהוקם בבאר שבע על ידי בוגרי תנועות נוער חילוניות. 'ארץעיר' שהוא מנהל הוא ארגון תשתית ל־30 קהילות משימתיות עצמאיות ול־30 יזמים חברתיים.

כרמל קצת חריג בקמה. "חלק מחברי הקהילה שלי הם מהמעגל המחולל והמניע של המחאה בדרום, ואני חטפתי די הרבה אש משמאל על כך שכל הדרך הייתי בתפיסה שצריך לגבש הסכמות רחבות לשינויים חשובים, שאמורים להיעשות בדחילו ורחימו".

מעגלי השיח שהוקמו, בשיתוף עם תהילה שיימס מקרן קהילות וניר סבו מ'דרור ישראל', התקבצו רק בסופי ההפגנות. "אני מאמין גדול שצריך לגבש הסכמות, אבל מבחינתי המחאה היא מקודשת. היה צריך גם מחאה וגם הידברות. הצעדים שרצו לעשות פה הם פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית". המעגלים לא היו קלאסיים. המשתתפים לא ישבו בחדר סגור ולא הוזמנו אחד אחד, אלא התכנסו באופן אקראי. "היה בזה אקט סימבולי ופחות מטרה לעשות תהליך המשכי ומעמיק. המטרה שלנו הייתה להראות שאנחנו לא מוותרים על היחד ושיש גם דרך אחרת. הם היו ביטוי למה שהפוליטיקאים צריכים לעשות - לשבת ולהגיע להסכמות". בפעם הראשונה השתתפו במעגלים כ־30 איש, אחר כך מדי שבוע הגיעו מאה בני אדם, והיו גם אדוות. בעקבות המעגלים האלה התקיימו באוניברסיטת בן גוריון מעגלי שיח בהשתתפות 500 סטודנטים.

ניפגש כשוך הקרבות

את מעגל השיח הראשון שבו השתתפתי דחף והקים עובי חממה, איש נעים הליכות שעוסק בעולמות ההשקעות, הפיננסים, ההייטק והנדל"ן. הוא איש המחנה הממלכתי, למרות שאינו מגדיר עצמו אדם פוליטי. המימד הציוני נוכח מאוד בחייו של חממה. אביו היה פעיל המחתרת הציונית בעיראק. "בשנות החמישים הפרדסים היו הציונות. במאה ה־21 אני רואה בהייטק הישראלי את הגשמת הציונות". חממה מלווה חברות שהחלו בשניים־שלושה עובדים עד שהן צומחות לגודל של 800 ושל 1,400 איש, "אנשים שמקבלים שכר גבוה וערך גבוה". הוא מתעקש שכל החברות שלו תפעלנה בארץ, "למרות שאפשר לחסוך הרבה כסף ומיסים בהעברתן לחו"ל".

חממה פעיל מאוד במחאת ההייטק נגד הרפורמה. הלו"ז שלו נע בין עבודה ואירוח משקיעים מחו"ל לישיבות תכנון של ההפגנות. "מה שהביא אותי אל המחאה זה שילוב של כל הדברים". הוא עשה בן גביר ועוד סמוטריץ' ועוד רוטמן פלוס קהלת, והגיע למסקנה ש"לא מדובר ברפורמה אלא בהפיכה רב־זרועית מתוכננת".

מה מביא אדם שנטוע עמוק כל כך במחאה ליזום מעגל שיח?

"רציתי להבין. אני מודע לכך שאנחנו חיים בתיבות תהודה ברשתות החברתיות. אני ציירתי לנגד עיניי מציאות מסוימת שנבנתה מהתיבה שלי ורציתי לשמוע אנשים שגרים אולי 20 קילומטר מהבית שלי וחיים בעולם אחר, לראות איך זה נראה מהעיניים שלהם ואם אני שטוף מוח או הם. הרגשתי שאני צריך לחוות את המציאות היומיומית שלהם, בלי תיווך ועריכה, בלי אג'נדה".

הבקשה של חממה וחבריו הייתה לפגוש אנשים מהציונות הדתית. לא מעגל רחב ומגוון אלא מאוד ספציפי. "סימנתי את הציונות הדתית כי כשהבן שלי לחם בצנחנים, עשרים־שלושים אחוזים מהגדוד שלו היו ציונות דתית. יש לנו ערך בסיסי משותף שזנחנו. אנחנו נלחמים כתף אל כתף ומרגישים אחים".

המפגשים לא פשוטים. כולם מגיעים עם רצון טוב והקשבה, אבל הדיון לא מתנהל כל העת על מי מנוחות. "אני מאוד שמח במפגשים האלה. קיבלתי הבנה בלתי אמצעית לקבוצה הזאת בעם שלי. למדתי על נקודות כואבות בחיי היומיום שלהם. מדהים אותי שלמדתי רק עכשיו על הצלקת והשבר שההתנתקות גרמה להם". השאלה שעלתה באחת השיחות והותירה בו רושם עמוק נוגעת לקשר שלו ליהדות. הוא עדיין בוחן אותה. "מה זאת היהדות בשבילך במאה ה־21? במה הבית שלך, החילוני, שונה מבית של כל אזרח מודרני אחר בעולם?". מאז המפגשים חממה הוסיף בשיח הפנימי שלו עם עצמו תקווה.

מה אתה חושב שהצד השני קיבל מהמפגשים האלה?

"אני חושב שאחת התובנות הגדולות שעברה לצד השני היא שיש להם פרטנרים לציונות. אני חושב שלא נתפסנו ככה עד שלא שוחחנו. נדמה לי שהחברה החילונית נראתה כחסרת ערכים, ככזאת שהמרדף אחרי החומר הוא הדת שלה, ואני חושב שכעת מבינים שיש בצד שלנו ערכים טובים".

חממה חושב שהמעגלים חשובים וממליץ לחבריו למחאה להשתתף בהם, ולא רק עם הציונות הדתית אלא עם פלחים נוספים בעם, "אבל לא עכשיו. יש לנו כוחות מעטים, בואו נתמקד כרגע במניעת ההפיכה. אבל כשוך הקרבות נבטיח שנפגוש זה את זה ונשמור על הערבות ההדדית אפילו בתדירות של פעם בשבוע, דברים יכולים להתפתח מזה". האם בלי מעגלי שיח משמעותיים יהיה עם מי לדבר בשוך הקרבות? שאלה.

לא לשכנע, להקשיב

"חשבתי שזה לא העניין, מעגלי שיח לא יפתרו שום דבר. זה הרי לא עבד כשהעסק היה קל יותר. אבל כשהתחברתי ל'אנשים אחים אנחנו' וראיתי את מעגלי השיח שלהם, הבנתי שמתרחשים שם דברים חשובים. למעגלים של היום מגיעים אנשים אחרים והקשב שונה. כולם מבינים שאנחנו על סף פיצוץ, כמו זוג שזו המריבה האחרונה שלהם לפני הגירושין אבל הם מביטים זה לזה בעיניים וזוכרים שהם אוהבים זה את זה אבל לא יודעים איך לדבר".

מאיה אוחנה־מורנו נכנסה כבר לפני שנתיים־שלוש לנושא של ערבות הדדית והידברות, באמצעות מיזם 'אנשים אחים אנחנו' שיזמו מאיר שוורץ, איש ימין דתי, ויגאל אבן זיו, איש שמאל ציוני חילוני (ושניהם הרבה יותר מזה, היריעה קצרה). היא הבינה שתחושת החירום מביאה איתה משהו אחר. "יש משהו שגורם לנו לזוז ולהבין שאם לא נצא מתיבת התהודה של התקשורת ונגיע לדבר פנים אל פנים, אנחנו מתרסקים".

אוחנה־מורנו, שתפקידה קשור בגיוס משתתפים והרחבת המעגלים, לא משלה את עצמה. "לא נצליח להביא למעגלים האלה שמונים אחוזים מהאוכלוסייה. זה לוקח זמן ויש כאלה שזה לא מתאים להם". עד היום התקיימו דרך 'אנשים אחים אנחנו' קצת יותר מ־200 מעגלים. רובם נפגשים פעמיים, לפעמים יותר.

אני תוהה למה יש כל כך הרבה מעגלים וכל כך הרבה שיח, אבל עדיין השנאה בעינה עומדת והרטוריקה של המחאה נשארת ארסית כל כך.

"יש המון אמוציות, למשל סביב הסיפור של גוש קטיף. אותי גירשו פעמיים מהבית. אבל כמו שעמנואל (עמנואל מורנו ז"ל, בעלה הראשון - ע"ל) אמר: 'אני לא בצבא בשביל ראש ממשלה כזה או אחר, אני שם בשביל עם ישראל וארץ ישראל'. רוב הציבור מאוד ציוני, לרוב הציבור נמאס מהקיצוניים, ורוב הציבור מפחד שתהיה כאן מדינת הלכה וחושש מהשד הדמוגרפי. כשנבין את זה, נצא מהפחד".

ובכל זאת, את מאמינה שבכוחם של המעגלים לשנות?

"האירוע הוא לא המעגלים אלא השפה שנוצרת בהם, כשאני מוכנה לדבר עם הצד השני לא כדי שיבינו כמה אני צודקת אלא כדי להקשיב". והיא לגמרי חושבת שאין ברירה. "הקומה הבאה של עם ישראל מחכה להיבנות, וזה ייעשה עם כל מי שנמצא כאן עכשיו. אנחנו אפילו לא יודעים להגדיר מה היא מדינה יהודית ודמוקרטית, הגיע הזמן לדון בזה. נצטרך למצוא את הדרך לעשות את זה ביחד וזה עובר דרך השפה הזאת, שפת המעגלים".

בואי נדבר על מי לא נמצא במעגלים האלה. האם מגיעים ליכודניקים? חרדים?

"אני עובדת על זה. זה לא פשוט. אני נפגשת עם אנשים מהקהילות שלהם ויוצרת איתם קשר". גם אל החרדים היא מתכוונת להגיע.

השאלה הגדולה היא מה יכולת ההשפעה של המעגלים האלה כלפי מעלה, על הפוליטיקאים שבסוף הם מקבלי ההחלטות.

"אני מאמינה שהשיח הפוליטי ישתנה בעקבות הציבור, אבל זה תלוי בנו, עד כמה נדע להכיל פוליטיקה שהיא לא שחור ולבן. זה תהליך איטי. וככל שיצטרפו יותר אנשים, זה יקרה. הלוואי שתדברי איתי בעוד עשר שנים ותראי את השינוי. אני רצה למרחקים ארוכים".

"שיח לא מספיק, צריך חוויה"

"אנחנו לא כל כך מאמינים במעגלי שיח, לא כמטרה. זה רק מכבה את האש. המפגש החווייתי המשותף הוא שעושה שינוי". דוד סולומון, מנכ"ל 'נפגשים', הוא צעיר המתראיינים לכתבה. הוא בסך הכול בן 26, אבל נמצא עמוק בתוך הנושא של אמון וערבות בין חלקי העם. אחרי שהשתחרר מצה"ל הוא החליט לפעול למפגש בין כל חלקי העם והקים עם שותפים את 'נפגשים'. אחרי מסע של התייעצות עם הרבה מאוד אנשים, הם החליטו לפעול בדרך של חוויה משותפת.

"בשנה שעברה עשינו שישה מפגשי פיילוט של 200 משתתפים, שבהם הפגשנו את כל הציבורים יחד". כן, כולל חרדים ומסורתיים. האנשים האלה נבחרו בפינצטה, אבל אז הגיע המשבר הנוכחי. "אז הבנו שהמשבר האמיתי הוא משבר זהות עמוק. יש פה כמה מדינות תחת הכותרת ישראל, ותמיד היה נוח לכולם לא לדבר על זה. אבל מעגל שיח חד־פעמי לא יצליח לטפל ברבדים העמוקים. אנחנו רוצים ליצור רשת של אנשים שהם גם וגם, אנשים שנפגשים ופועלים יחד". פועלים זה ממש פועלים, מוציאים יחד פרויקטים לפועל. "כל קבוצה מוזמנת לחמישה מפגשים. למשל, מסע סלון לקראת יום הזיכרון. אז קודם שומעים אב שכול ואז מעבדים את השיחה יחד, סיור שבועות חווייתי בעולם החרדי, מפגש סלון לקראת תשעה באב שמשלב עשייה, סיור סליחות - לבחירת המשתתפים, ואפילו פעילות בונוס של מופע או סוף שבוע משותף".

זה נשמע נפלא, אבל יהיו כאלה שיאמרו שהפעילות החיצונית הזאת היא טשטוש, כי לא מדברים על הדברים עצמם.

"מה שאין בין המגזרים הוא אמון, ואנחנו קודם כול יוצרים אותו. בלי זה אי אפשר ליצור שיח כן ומעמיק. אני רוצה לייחס לזולת כוונה טובה ולא רק זה, אני רוצה לדעת שאני יכול ללמוד ממנו. רק אז אפשר להתווכח ולהישאר אחים. אם זה לא עובר דרך חוויה - אי אפשר להתקדם".

ואיך מגיעים למשבר עצמו?

"אם יש אמון אפשר לראות שלמרות החזונות השונים, המכנה המשותף הוא אדיר. אנחנו נחיה יחד, פעם אני אתגמש ופעם אתה. זה לא רק 'לא למלחמת אחים', זה באופן אקטיבי לרצות לחיות יחד. אני רוצה את המתנות שיש לשני".

את מסע 'נפגשים' עוברות היום 35 קבוצות פעילות ב־28 מקומות בארץ, והיו גם מעגלי שיח נקודתיים כי זה צורך השעה. הארגון הפעיל 90 מעגלים כאלה. ויש להם גם פורום 'לב ישראל' שבו חברים בכירים במשק הישראלי. הם גם יוצרים חיבורים וגם הוגים את הפרויקטים שאליהם נרתמים המשתתפים במסע.

האם לא מדובר באותם אנשים שנמצאים בכל הפרויקטים האלה, איזה מעגל סגור שרץ ממעגל למעגל?

"זו נקודת אמת", הוא מודה. "בסוף המפגשים של המסע אנחנו עושים מבצע אחד שווה חמש, להגדיל ולהרחיב את המעגלים". השנה גם אנשים שלא מגיעים בדרך כלל למקומות האלה מבקשים להיפגש. הצעד הבא של 'נפגשים' הוא פתיחת סדנאות של תקשורת מקרבת במקומות עבודה, בהייטק ובצבא.

חוץ מכל האנשים והיזמים האלה קיימות עוד התארגנויות לשיח משותף ולקירוב לבבות, לא מתוך טשטוש, כי היום כבר אי אפשר לטשטש. האם המיזמים האלה ישנו את השפה? האם הם ישפיעו על מרחבי העם ועל הפוליטיקאים? כנראה שהתשובה תוכל להינתן רק בעוד כמה שנים. בינתיים, זו כנראה אחת הדרכים לפגוש באמת, מחוץ למסך, את בני הפלוגתא, ולהבין טוב יותר גם את עצמנו, על הדבש ועל העוקץ שבזה.

***