"העולם שלנו הוא לא רק שחור ולבן, הוא עשוי גוונים־גוונים. תביטי על העצים ושיחי הגדר והפרחים סביבנו, תראי כמה סוגי צבע ירוק יש פה בחצר הקטנה שאנחנו יושבות בה. בהיר ואפרפר, וירוק עמוק, וזית, וכמעט צהוב".
ישבתי השבוע בחצר, בשיחה עם בת של חברים. לא טוב לה, היא מרגישה שכולם ניצבים בחזית אחת נגדה, ואני ניסיתי להסביר שיש מצבי ביניים, שיש חרכים שאפשר להרחיב ודרכם להכניס עוד אור. מתבגרים, צריך ללמד אותם שלא הכול רע או הכול טוב. האמת היא שהכול צבעוני. החיים מורכבים.
אני אומרת את זה לנערה החמודה וחושבת על המבוגרים שנושאים איתם את המסר הזה כל הזמן, מהרגע שהם קמים בבוקר עד שהם עוצמים עיניים מותשות בסוף יום. כולנו חיים בכמה עולמות ויודעים שיש טוב שמגיע עם רע, ויש רע שמגיע עם טוב, ומנסים לדלות את הרימון מתוך הקליפה ואחר כך לזרוק, או לפחות להניח בצד. החוכמה הגדולה הזאת פוגשת אותנו במערכות יחסים עם חברים ועם קהילה, בעבודה ועם הילדים וכמובן בזירה החברתית־פוליטית.
בעידן שלנו, של מחנות שנלחמים זה בזה ושנאה שכבר מאיימת להטביע, נהיה די קשה לא לצופף שורות. מפתה מאוד להרכיב משקפיים כהים שיסתירו את הטעויות של המחנה שלי, ובה בעת לצעוק בלי הפסקה על הצד השני. לחזור לעולם הטובים והרעים, השחור והלבן של פעם. לפעמים נעשה כמעט בלתי אפשרי לחפש ולספר על נקודות האמת שיש במחנה שכנגד, כי הן מגיעות עטופות במילים קשות, נוטפות שנאה, והקילוף הוא אתגר כואב. עיתונאים יושבים, או אמורים לשבת, על הגדר הזאת, שבין המחנות, בין העולמות, ואם הם עושים מלאכתם נאמנה הם מתווכים ומספרים, מעבירים את הקולות מכאן לשם ומשם לכאן, שואלים את כל הצדדים שאלות קשות ושומרים על עולם צבעוני בשביל קהל הקוראים והצופים. בחודשים האחרונים עיתונאים רבים בוחרים להתכנס לאחד המחנות, להגיף את התריס ולצעוק צעקות חד־צדדיות. ואני, שעדיין מנסה לערבב את הצבעים, מרגישה לפעמים שהמשימה הזאת הפכה מבלבלת ומאתגרת וכמעט מייאשת.
כשהלוחות נפגשים עם המציאות
מורכבות נראית לנו לפעמים מושג מודרני, אבל היא לא המצאה חדשה. התורה שלנו הגיעה לעולם כמכתב אלוקי שיורד מלמעלה אל תוך מציאות אנושית. העגל של עם ישראל גרם לכל הדבר הזה להתנפץ אל הקרקע ולהישבר. שמיים בתוך ארץ, אידיאלים גבוהים בתוך מציאות, זה לא ילך בלי תיווך. בלי שמשה יהיה הדובר ולא אלוקים, בלי שהלוחות יהיו עשויים בידי אדם. לא לזה פיללנו, אבל זה מה שהעולם שלנו יכול לשאת.
התורה והמצוות הן אידיאל נשגב, אמת גדולה שאנחנו צריכים לקיים במציאות מתחדשת ומסובכת. לא פעם אני מוצאת את עצמי שואלת את הרב שאלות שלא דמיינתי שאשאל אי פעם, מצבי חיים שמזמנים דיון וחשיבה והעדפה של ערך הלכתי אחד על פני האחר, אגודל יורד ועולה וסובב סביב עצמו כי המציאות מפותלת. ואם נביט על החברה אז ישנם ענייני גיור בעידן של חוק השבות ועלייה מחבר העמים, ענייני עגינות וסרבנות גט בעולם שבו האישה כבר לא במעמד שבו הייתה פעם, ונישואין וגירושין במדינה שלא כל אזרחיה רוצים או יכולים להינשא כדת משה וישראל. מורכב.
ואז הוא מגיע, היום הזה בשנה שבו אנחנו מתכנסים בחזרה סביב הר סיני. שבו אנחנו מטים אוזן ומנקים את הלב ומקבלים את התורה מחדש. יממה אחת שבה מניחים את כל המורכבויות וההתפתלויות וההתפלספויות בצד. ופשוט אומרים מחדש נעשה ונשמע, ושרים את ההלל וזוכרים שאתה בחרתנו.
בלילה הזה ולמחרתו, אנחנו חוזרים להיות ילדים או מתבגרים. אנחנו רואים הכול בשחור ולבן, בעיקר לבן. נכנסים לגמרי לתוך הקודש, שוכחים מהחול, מתעלים אל האידיאל, אל הלוחות הראשונים, מבינים מה נדרש מאיתנו ושוהים בבועה של אמת גדולה, שמיימית, עוד לפני שהיא ניתכת ארצה ומתנגשת עם המציאות. רק אחרי ההיזכרות הזאת, העמוקה, העוטפת, רק אחריה נוכל לצאת שוב לעולם ולהתמודד עם כל מה שהוא מזמן, עם ההליכה רצוא ושוב. פעם בשנה מתחברים למטען אדיר של עוצמה וכוח.
אלומות של אור
פעם, לפני הרבה מאוד שנים, כשמדרשות לבנות היו דבר נדיר, שאלתי את אחד הרבנים שלימד במדרשה האם השנה הזאת, שכולה לימוד וקודש, תעשה טוב לבנות הבוגרות בטווח הארוך. הן הרי טועמות מהמתיקות, מהרוחב ומהעומק במשך שנה אחת ואז צוללות לתוך לימודים ובית וילדים, כלומר החיים עצמם שבהם קשה להספיק אפילו שיעורון אחד קטן לפני החג, ועונג שבת הוא לא שיח על השפת אמת או הנתיבות שלום אלא הירדמות חטופה עם הילדים בחדרם. מה הטעם, שאלתי אז, האם התסכול לא יהיה כבד מדי? האם הנחיתה לא תהיה קשה מנשוא?
הרב הקדים והסביר לי שזה לא בלעדי לנשים. גברים זוכים ללמוד כמה שנים בלי הפרעה, באופן שאיננו יכול להתקיים במרחב של לימודים ועבודה ומשפחה. אבל, הוא הוסיף, השנים הללו, הלימוד הנקי הזה, הוא מגדלור. הוא אלומת האור על השנים שאחר כך, הוא מאותת היכן נמצא החוף. יכול להיות שלא תגיעו אליו בשנים הקרובות כי העומס מכריע, יכול להיות שהשיִט של ספינת חייכם מרחיק אתכם מהיכולת להיטען בתורה כרגע, אבל השנים ההן של לימוד נקי מזכירות לך היכן הוא נמצא, מהיכן יצאת ולאן אתה יכול לשוב, אפילו כדי לרדת ולתדלק, מה הכיוון.
והמשל הזה הולך איתי, גם כי אני רואה אותו בעיניים אצל נשים שלמדו במדרשה ואצל גברים שלמדו בישיבה. את הגעגוע ואת ההתרפקות, את השיחה על המגדלור, את הידיעה שהוא ניצב שם, שולח איתות תמידי, ממתין לתקופות אחרות, פנויות יותר. ובמידה מסוימת זה חג שבועות של כולנו. מגדלור קטן, שנתי, של קודש, של מתיקות, של אידיאל וטוהר. אי של לימוד רב־גילי, רב־דורי, גברי ונשי. שיכול להזכיר לנו למה אנחנו כאן ובשם מה אנחנו פועלים, ולאותת לנו כל השנה אלומות אור של תום ואהבת תורה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***