אלה הם ימים מבלבלים. מחד גיסא, עם ישראל מציין בהם את מתן תורה בהר סיני. אנחנו נזכרים במדרשים המתארים את העולם כולו עוצר נשימתו לקראת מתן התורה; באווירו המתמלא בניחוח בשמים עם כל דיבור; בעם ישראל, העומד מאוחד "כאיש אחד בלב אחד" מול ההר.
מאידך גיסא, האווירה הציבורית מלאה דיבורים רעים ושקריים, גידופים ואיומים, ונדמה שחשש ושנאה שורים בכול. בכל יום עולה הרף, ונאמרות מילים שאך אתמול לא הותרו לבוא בקהל. נדמה שבמקום לחזור למעמד הר סיני, אנחנו צועדים בעיניים פקוחות אל התוהו ובוהו; שכל מה שנבנה כאן עלול לטבוע, חס ושלום, בחושך שעל פני תהום אימתנית.
נדמה שהקושי הגדול הוא בניסיון להבין מה קרה להם, לאחינו החילונים. איך ייתכן שאנשים הגונים, שהתנהגותם בדרך כלל תקינה והגיונית, נשטפים פתאום בגלים של שנאה אנטישמית כלפי כל אשר בשם ישראל יכונה. לא אחזור כאן על מילות הבלע, רק אציין כי המעבר, המיידי והחלק, מהאשמת החרדים על הסתגרותם והימנעותם מלהשתתף בעול הצבא והכלכלה, לקמפיין נגד ישיבה המחנכת להשתלבות, לקירוב ולנשיאה בנטל, הוכיח סופית שאין כאן ביקורת עניינית וחשיבה מסודרת, אלא התמסרות להסתה נגד הדבקות בתורה על כל פניה השונים, אותה תורה שהיא הדי־אן־איי היהודי זה אלפי שנים. מה היה להם, שהם תוקפים בחמת זעם כזאת את מגדיר זהותם? לאן כל זה יוביל? והנה עלה בידי משל שסידר והבהיר את התמונה, וגם עודד במקצת, והריני להביאו כאן לתועלת הקוראים.
מעשה בבן מלך, נבון ואהוב, שאביו תלה בו תקוות גדולות. דאג המלך שיהיו מזונותיו של בנו ערבים ומועילים, לגוף ולנפש, והוא גדל לתפארה. אז גבר רצונו של בן המלך בעצמאות ובהרפתקאות, והוא יצא מהארמון לשוטט בעולם. הוא טייל כה וכה, פגש אנשים שלא הכיר, ואכל ממאכליהם החדשים והמוזרים. הם מצידם ראו מוזרות בדרכיו המלכותיות, ורדפו אותו עד שנמלט בחזרה לארמון, חבול ופצוע. המלך ומשרתיו שמחו מאוד לראותו, וחבשו את פצעיו, אך מה נבהלו כאשר בן המלך החל להקיא. גופו היטלטל בעוויתות, הוא השמיע קולות מחרידים, ושטף נוזלים באושים נורה מפיו.
המשרתים המודאגים ניקו את הלכלוך, ומיהרו להביא לו מזון טוב ובריא כאשר הורגל. הוא ניסה לאכול ממנו, אולם מייד החל שוב להקיא וללכלך את כל סביבותיו. אמר המלך למשרתים: הניחו לו. גופו עדיין מתקומם נגד המזון הקלוקל שאכל בשיטוטיו. המתינו עד שיפסיק להקיא. הריח אומנם נורא, והוא חלש וחיוור מאוד, אך זהו תהליך טוב ובריא, שבו גופו מתנקה מכל הרעלנים שהיו במזון המזיק. כאשר יסתיים התהליך ניתן לו מעט תה, ואחר כך, לאט ובהדרגה, נחזיר אותו למזונו הבריא, הטעים והטוב, וישוב לאיתנו.
והנמשל? תורה שניתנה בסיני היא מזונו הטעים והמועיל של עם ישראל, בנו בכורו של מלך מלכי המלכים, ובה נתגדל בארמון, בארץ ישראל. הרצון בעצמאות והסקרנות כלפי אורחות הגויים גרמו לעם ישראל לחטוא, והובילו לגלות, לעזיבת הארמון. בנדודינו בעולם ידענו רדיפות. גם אימצנו לנו מתרבות העולם והושפענו מדרכי חשיבתם של הגויים ומאמונותיהם. המזון הזה, הזר והקלוקל, נטמע בגופנו. בחסדי ד' ובניסיו הגלויים חזרנו לארצנו, ולאחר שנחבשו פצעי הגוף, אנחנו עוברים תהליך של ניקוי רעלים. כל השקרים והטעויות שניזונו מהם יוצאים מפינו בשטף מבהיל ומזעזע. נדמה כאילו אנחנו הולכים למות. אבל כאשר נגמור להוציא את הכול תבוא הרגיעה, ואז, לאט ובהדרגה ולפי סדר נכון, נחזור למזון שסיפק לנו אבינו המלך, ונזכה להצדיק את ציפיותיו הגדולות מאיתנו.
ומי שחושב שרק החילונים זקוקים לניקוי הרעלים הזה, טעות בידו. כולנו גלינו, כולנו אימצנו טעויות ושקרים. המחלוקות והמריבות שבין שומרי התורה אומנם אינן מגיעות לרוב לביטויים קשים כל כך, והן מושכלות יותר (בכל זאת, אנחנו לומדים תורה), אבל כולנו פולטים את קלקולי הגלות. בעזרת אבינו המלך, נזכה כולנו להתאושש ונחזור לדרכי התורה, המתוקה מדבש ונופת צופים, כאיש אחד בלב אחד.
***