ימים של העברת תקציב הם זמן מתאים לדבר על זה. מערכת ההפעלה של שירות המדינה מתוכנתת לעבוד כמעט הפוך מהשוק הפרטי. בשביל שר בממשלה, ההישג הגדול ביותר הוא הגדלת התקציב, כלומר ריבוי ההוצאות של היחידות שתחת אחריותו – בדיוק הפוך משאיפתו של מנהל חברה פרטית לחסוך בהוצאות.
יחד עם השאיפה להגדלת התקציב באה גם השאיפה להגדיל את מספר התקנים והיחידות שתחתיך, בניגוד גמור לשאיפה של מנהל בשוק הפרטי לייעל את העבודה ולצמצם את מספר העובדים ככל הניתן. אלה, לצד הכוח שצוברים העובדים באיגודים שיצרו, הולידו במשך השנים תופעות כמו מסמרים בלי ראש, אבטלה סמויה ושומנים בלתי נסבלים בשירות הציבורי, שלאיש אין מוטיבציה לחתוך בהם.
יישמע לכם מוזר עד כמה שיישמע, זו התמונה העגומה שעולה מתוך ספרו החדש של העיתונאי רועי שרון, 'ואנקמה' שמו, בנוגע לחטיבה היהודית בשב"כ. בין השורות, שמתארות באופן קולח ומרתק את מעללי פעילי הימין שהורשעו או הואשמו בעבירות של טרור, מתחבא גם סיפורה של החטיבה היהודית בשב"כ. שיטות הפעולה השנויות במחלוקת לא נחשפות שם במלואן, אם מטעמי צנזורה ואם מטעמי יחסי ציבור, אך למרות זאת התמונה הכללית ברורה: החטיבה היהודית בשב"כ איבדה מזמן את ההצדקה בשטח לקיומה, אך בשירות המדינה שטח משוחרר לא יוחזר.
אין פיגועים – אין מעשי נקם
הספר של שרון מתחיל בפיגועי ירי ומטענים שיזמו התארגנויות כמו האחים קהלני או מחתרת בת עין על רקע פיגועי אוסלו הנוראיים ובהמשך מרחץ הדמים של האינתיפאדה השנייה. אלה היו פיגועי נקם שתוכננו במטרה להרוג פלשתינים, והם כללו התארגנות מחתרתית לכל דבר ועניין – מאיסוף אמצעי לחימה בהיקפים לא מבוטלים ועד טקטיקות של מידור ותקשורת. רוב האירועים ההם פוענחו, הנאשמים באו על עונשם וההתארגנויות מוגרו. בתקופת ההתנתקות, במסגרת המאבק, היו גם יחידים שפעלו ספורדית נגד ערבים על מנת למנוע את הנסיגה.
אך מאז, כפי שמתאר שרון במילותיו שלו, לא זוהו התארגנויות חדשות בסגנון דומה. לא התארגנה אף קבוצה שתכננה לפגוע בפלשתינים בנפש. זו העובדה, ורק אחריה ניתן לדון בסיבות שהובילו אליה. השב"כ יטען, מן הסתם, שביעור הנגע הזה הוא תוצאה של עבודת הסוכנים ואנשי הדסק של השב"כ, וברגע שבו יורידו את הרגל מהגז תתחדש פעילות הטרור הרצחנית של נערי הגבעות. זו טענה אפשרית, אך גם הטענה הקלאסית של כל גוף ממשלתי החרד על תקניו. זה חלק מהדי־אן־איי, לא עניין רציונלי.
בספר עצמו מופיעות סיבות שמניחות את הדעת הרבה יותר. נתחיל במניע האידאולוגי, המצע שעליו צומחות ההתארגנויות האלה. ההתארגנויות של סוף שנות ה־90 ותחילת שנות האלפיים, על פי תיאורו של שרון, התבססו על אחד משני מצעים אידאולוגיים – תנועת כ"ך, או קבוצת חסידיו של הרב יצחק גינזבורג. בשתי הקבוצות הללו נשמע עידוד אקטיבי לביצוע פעולות נקם ופגיעה בנפש, באופן שלא משתמע לשני פנים. ואכן, המפגעים שנתפסו לא הסתירו את תפיסת העולם שהובילה אותם אל המעשים.
האידאולוגיות הללו גוועו זמן קצר אחרי האירועים הללו. לא כרעיון, אלא כקריאה לפעולה. הוצאתה של כ"ך מחוץ לחוק, הירצחו של הרב כהנא ושינוי כיוון של השכבה המובילה בארגון החלישו את התנועה באופן כללי ועיקרו ממנה שאיפה מעשית לרצח ערבים. די בהתבוננות קצרה בצמרת הארגון דאז ובעמדות המפתח הממלכתיות שבהן היא אוחזת כיום כדי להבין את שינוי הכיוון העמוק שנעשה שם.
לגבי הרב גינזבורג התמונה ברורה אפילו יותר. בשב"כ, מתאר שרון, ראו בו דמות מפתח בתדלוק הטרור היהודי. שיעורים שמסר והגיעו לידי הארגון, כמו החוברת 'ברוך הגבר' אשר תומכת במעשיו של ברוך גולדשטיין, דיברו מפורשות על פגיעה בנפש. לא מעט שיחות ערכו איתו בכירי החטיבה היהודית במהלך השנים, חלקן קואופרטיביות יותר וחלקן פחות. מה שברור הוא שהחל משנת 2004 לא מצאו שום התבטאות שלו שמעודדת פעולות נקם ורצח נגד ערבים. גם בית המשפט זיכה אותו מאשמת הסתה לגזענות לאחר בירורי דברים עימו. בשנת 2014 גם נשא דרשה שמצוטטת בספר, ובה הוא קורא מפורשות להימנע מפעולות תג מחיר ולפעול בדרכים של הסברה. ללא ספק, גם המנוע הזה כבה.
סיבה נוספת, שמתוארת במרומז בספר, היא התמעטות הטריגרים לפעולות טרור. למעט שני אירועי ירי שבוצעו על רקע ההתנתקות, כל פעולות הטרור המתוארות בספר באו כנקמה על פגיעה רצחנית פי כמה ביהודים זמן קצר קודם לכן. גם שם הספר, 'ואנקמה', מעיד על כך. לכן אין זה פלא שההתארגנויות המסוכנות יותר שנתפסו פעלו סביב ימי פיגועי אוסלו והאינתיפאדה השנייה. משפחתו הפיגועים והזעם שכך קמעה, גם המוטיבציה לפיגועי נקם נעלמה כליל. באחת השיחות המתוארות בספר מטיח סוכן שב"כ ברב גינזבורג ש"98 אחוזים מהפעילות שלנו היא נגד ערבים". ההיסטוריה מלמדת שככל ש-98 האחוזים פועלים בהצלחה, מתייתר הצורך בשני האחוזים שפועלים נגד יהודים.
אך ככל מערכת ממשלתית דוגמטית, חטיבה בעלת תקציב, תקנים ותבנית חשיבה מסוימת לא תסגור את עצמה לעולם. היא פטיש, ואם אין מסמרים היא תייצר אותם. העסק בסופו של דבר חייב לדפוק. וכך, החל מימי פוסט ההתנתקות עוסקת החטיבה היהודית בשב"כ בניסוח והבניית התארגנות טרור יהודית, ומיד לאחר מכן גם בסיכולה. זה בולט במיוחד בתוך סיפור הדברים, למרות שהמחבר עצמו אינו מבחין בכך.
"בשנים האחרונות הורחבו גבולות הגזרה של אנשי החטיבה היהודית, ובניגוד לעבר שבו עסקו בפעילות אלימה וחשאית, הם עוסקים גם בחקירות של אירועי אלימות המתבצעים לאור יום, לעיתים במסגרת הפרת סדר גלויה", כותב שרון בפרק העוסק ב"תג מחיר" – התארגנות הטרור היהודי היחידה שהצליחו להמציא בשב"כ בשני העשורים האחרונים.
זה משפט שיש להתעכב עליו מכמה זוויות. ראשית, השב"כ אינו משטרה ואינו אמון על שמירת החוק והסדר במדינת ישראל. מטרתו, בזירה הפנים־ישראלית, היא מניעת חתרנות מדינית שעלולה לפגוע באושיות המדינה. כשמדובר בזורקי אבנים פלשתינים, לא רואה השב"כ צורך לעסוק בזוטות מעין אלה והוא מותיר את הטיפול בהם לצבא או למשטרה. כשמדובר בנערי גבעות, מסתבר, מדובר בסכנה ממשית לקיומה של המדינה, שמצדיקה את השימוש בכלים דרקוניים ואנטי־דמוקרטיים שהחוק מתיר לארגון ומתוארים בספר: חקירות קשות ללא זכויות עציר, הרחקות ומעצרים מנהליים, עיקובים והאזנות סתר וגיוס סוכנים.
זווית מטרידה יותר במשפט הזה היא הפרוצדורה שבה מתקבלת החלטה הרת גורל לגבי זכויות האזרח בישראל. "הורחבו גבולות הגזרה" – האם נערכה הצבעה בממשלה או אפילו בוועדת חוץ וביטחון בעניין אסטרטגי שכזה? התייעצו לפחות עם ראש הממשלה? האם בג"ץ, זה שאוהבים לתאר כאן כמגן זכויות האדם, חיווה את דעתו לגבי הפעלת אמצעים דרקוניים נגד אזרחים? שרון אינו עוסק בכלל בשאלות האלה, וזו בעיה בפני עצמה. אך מסיפור אחר, בנוגע לחקירת הרצח בדומא, ניתן ללמוד על המקרה הזה.
"יורם, זו החלטה שלך"
על פי תיאורו של שרון, פעולות תג מחיר והרחבת פעילות השב"כ סביבן התגבשו בשלב מאוחר יותר לפעילות נגד התארגנות טרור מדומיינת בשם "תשתית המרד", שהוביל פעיל מיצהר בשם מאיר אטינגר. הקונספציה הושרשה עמוק בחטיבה, פעילות המעקב והמודיעין הייתה לפחות ברמה של הפעילות נגד הג'יהאד האסלאמי, אך הפעולות הנועזות לא חרגו מהגבול הברור של פגיעה ברכוש. לא נשק חם, ואפילו לא סכינאות. גם האירוע בדומא, שנגמר באופן טראגי עם שלושה נרצחים, לא תוכנן להיות כזה. א', הקטין שזוכה מחמת הספק בפרשה, מתואר בספר כמי שמספר לחוקרים שאכן תכנן ללכת עם בן אוליאל ולהצית בית בכפר, אך לא חשבו לרצוח איש. א' זוכה כאמור, כך שאין לעדותו בחקירה ערך משפטי, אך הלך הרוח של דברים מייצג כנראה את הלך הרוח של חברי ההתארגנות.
ביולי 2015 אירעה ההצתה בכפר דומא, שבה נרצחו שלושה בני משפחת דוואבשה. התיאור של מהלכי החקירה של השב"כ בספרו של שרון הם עדות לעומק הסכנה שטמונה בקונספציה. שרון מתאר כיצד סימן השב"כ את בן אוליאל ואת א' כחשודים המרכזיים: לא פריט די־אן־איי או ממצא פורנזי אחר בזירה, ואפילו לא ידיעה מודיעינית שהובילה אותם. מתברר שעוצמת האובססיה של החטיבה היהודית בשב"כ לנערי הגבעות כל כך גבוהה, עד שהם יודעים לומר על כל חובש כיפה גדולה ועטור פאות במרחבים הפתוחים ביו"ש היכן הוא נמצא בכל רגע נתון. אחרי ששללו את כל שאר נערי הגבעות, כלומר וידאו באמצעי המודיעין שלהם שיש להם אליבי באותו הלילה, נשארו עם שניים. בן אוליאל שגם ככה לא היה פעיל חברתית במיוחד באותם ימים, וא' שעזב קומזיץ בגבעת הבלאדים כמה שעות קודם.
ומה לגבי האפשרות שהייטקיסט חמום מוח מצפון תל אביב ביצע את הפעולה? ואולי היה זה שכן זועם מהכפר? לא, נא לא להפריע. התסריט כבר כתוב, הסוכנים מלאי מרץ וחסרי עבודה של ממש, רק תנו לנו להביא את הראש של הארכי־טרוריסט שבנינו בעמל רב. א' ובן אוליאל נלקחים לחקירה, ולאחר ששומרים על זכות השתיקה במשך ימים ארוכים, בשב"כ רוצים מאוד לעבור לשלב הבא – חקירת צורך. כלומר, עינויים.
שרון מתאר את הרגעים הדרמטיים שקדמו להפעלת העינויים, שעשויים לשפוך אור גם על השאלות ששאלנו קודם. סמוך לשבת נפגשים במטה השב"כ ראש השירות דאז יורם כהן, היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין, פרקליט המדינה שי ניצן והמשנה שלו רז נזרי. כהן מציג את הבקשה: אנחנו רוצים להפעיל חקירת צורך, על פי החוק המתיר זאת במקרה של פצצה מתקתקת. ההגדרה "פצצה מתקתקת" משמעה נחקר שמחזיק במידע שעשוי להציל חיים בטווח זמן מיידי, אך מסרב למסור אותו. אם נענה את העצור, נוטע כהן את המידע הכוזב בלב השומעים, נוכל לסכל פעולות טרור רצחניות בטווח זמן מיידי.
ומה עונים על כך שומרי הסף, אלה שמופקדים על שמירת זכויות האזרח ומפגינים היום בלהט בקפלן? "יורם, זה עליך", הם עונים על פי המתואר, "זו החלטה שלך בסוף". נזרי עוד מנסה לחדד בפני כהן את ההגדרה של פצצה מתקתקת, אך מבחינת ראש השב"כ ההצגה נגמרה. הוא לא חשב אפילו לרגע שהוא זקוק לאישור אלא רק לחותמת גומי. כפי שהחליט להתחיל לעקוב ולהפר זכויות תנועה וחירויות פרט של מפגינים לאור יום בלי לשאול איש, כך החליט לענות את בן אוליאל ולהשיג ממנו את ההודאה המתוכננת מראש.
בבית המשפט מודה חוקר השב"כ מיגל שלא פצצה מתקתקת ולא יער. הם לא ידעו על שום פיגוע שאמור לצאת בטווח זמן מיידי, אלא רק היו נחושים להביא הרשעה ולהפיל את רשת הטרור שהמציאו. בפועל, השופטת לא התרשמה ובן אוליאל לא הורשע בחברות בארגון טרור. היא גם מותחת ביקורת קלה על השימוש בעינויים מבלי שהחוק מתיר זאת. מסקנת בית המשפט, למעשה, היא שכל הקונסטרוקציה המודיעינית שמכוחה הפר השב"כ זכויות אדם באופן בוטה, סימן את בן אוליאל ועינה אותו – לא קיימת. את השב"כ זה פחות מעניין כל עוד מובטח שבן אוליאל לא יראה אור יום.
הפרק שלא נכתב
התזה של שרון גורסת שאירועי דומא היו קו השבר שהביא לריסוק התשתית של תג מחיר ולמאזן הרתעה מול נערי הגבעות. נניח. ובכן, בהמשך לכך צריך לשאול, במה עוסקת מאז החטיבה היהודית בשב"כ, על תקניה, תקציביה והקונספציה המנחה שלה? אני מתנדב להוסיף כאן את פרק הסיום של הספר שלא נכתב.
המעקב הפולשני אחרי כל נער שפאות לצדעיו לא הוסר, משחקי החתול והעכבר המטופשים שמכלים את כספי המדינה לריק נמשכים במלוא המרץ, צווי הרחקה מנהליים ניתנים לעשרות ומעצרים מנהליים מדי פעם בפעם. את מיטב הכוחות והמוחות השקיע השירות באירוע מותה של עאישה א־ראבי סמוך לצומת תפוח. כמעט ארבעים תלמידי ישיבה צעירים ורכים הובלו לחקירת שב"כ מתוך חשד שאחד מהם זרק את האבן שממנה לכאורה נהרגה. מנהל המכון לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל, טען בחוות דעת שלא סביר שעאישה א־ראבי מתה כתוצאה מפגיעת אבן בראשה, אבל דגימת די־אן־איי על אבן שנמצאה בזירה כבר החריבה את חייו של אחד מהנערים בישיבה, שנגדו מתנהל משפט בחשד לרצח.
בשעמומו חטף השב"כ לחקירה ארוכה ומשפילה אדם מן היישוב, בעל משפחה, שליווה טיול סמוך לאריאל והגן על ילדים מפני המון ערבי צמא דם. אחרי חודשים אחדים התיק נסגר מחוסר אשמה, וחוקרי החטיבה היהודית בשב"כ יצאו להזמין ארוחת צהריים בתן־ביס. שני בחורי ישיבה אחרים, שהגנו על ביתו של טל יושובייב בשכונת שמעון הצדיק מפני תקיפות חוזרות ונשנות, נחטפו באישון לילה בבני ברק על ידי השב"כ, ושוחררו גם הם. אין ברירה, חייבים להראות תפוקה בסוף הרבעון.
השב"כ שבוי תודעתית. גם אחרי עשרים שנים שבהן אין שום זכר להתארגנות טרור יהודי שמצדיקה התערבות של סוכנות ביון, הוא ממשיך להיות הפטיש שרואה בכל גבעון מסמר. שינויים שעברו קבוצות שונות בימין לא גרמו לו להרפות, אלא לרדוף אחרי רף נמוך יותר של פעילות. אם מחר יחליטו בישיבת עוד יוסף חי ביצהר לחלק ממתקי רמדאן ביחד עם משלחות של רבנים למען זכויות אדם, בחטיבה היהודית ירכזו מאמץ באכיפת דו"חות חניה נגדם. החבוש הזה כבר לא יתיר את עצמו מבית האסורים, דרושה התערבות מלמעלה.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***