ב"ה אנו חיים בדור שבו שערי לימוד התורה והעשייה הרוחנית הולכים ומתרבים – לגברים ולנשים. אולם יש למקד יותר את המבט על הצמיחה התורנית של הבנות, מתוך ראיית מכלול תקופות חייהן ומתוך בחינה של הנושא במציאות המודרנית הנוכחית.
החיים המודרניים שונים בהיבטים רבים מהחיים טרום העידן הנוכחי, ולענייננו שני פרמטרים עיקריים: האחד – העולם המודרני והפוסט־מודרני על שלל היבטיו מאתגר את העולם והאמונה הדתית בשל המדיה ותכניה, האינדיווידואליזם, הפוסט־מודרניזם, התפרקות הסמכות ועוד. השני קשור בשינויים בעולמן של נשים – החל משינויים כלליים הקשורים ברכישת השכלה, יציאה לעבודה, עצמאות כלכלית, שותפות בחיים ציבוריים ועד לתמורות רבות בעולמה הרוחני של האישה.
בעולם המשתנה הזה עלינו לשאול את עצמנו כיצד אנחנו מגדלים בנות יראות שמיים, שיש להן מחויבות להלכה ולמסורת, שיש להן להט דתי ורוחני לצד עיסוקן האינטנסיבי בבית ומחוצה לו. במרוצת החיים המודרניים המערביים ובאינטנסיביות של הצמחת משפחה יש שהעולם הרוחני נחנק, ופעמים בא לידי ביטוי לכל יותר כמצוות אנשים מלומדה.
בעבר, כשנשים היו בעיקר בבית, וכשהשכלתן הכללית וממילא התורנית הייתה מועטה – אולי אפשר היה להסתפק באמונה ובמצוות שקוימו על ידיהן. היום אי אפשר! גם משום שלא כל אחת נישאת מוקדם, גם משום שלא כל אחת רוצה או יכולה להטיל את האחריות הרוחנית על האיש, אבל בעיקר מפני שבעולם מודרני שמרכזו השכלה, כשהמודרניזם והפוסט־מודרניזם פוגעים בכל חלקה טובה שהייתה ברורה ומוסכמת עד לאחרונה - אי אפשר לפטור את האישה מלקיחת אחריות אקטיבית על עולמה הרוחני ומדאגה מתמדת לפיתוחו ולשכלולו.
רבי יצחק עראמה, בעל העקדת יצחק, הדגיש ששמותיה של האישה – אישה וחוה – מלמדים על שתי תכליות שיש לאישה. האחת היא אימהותה, והשנייה – כמו האיש – "להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות". מעניין שהוא מגדיר את עניין ההולדה "תכלית קטן" לעומת התחום המשותף גם לאיש – להשכיל. אומנם אני שומעת ממחנכות שכיום גם המהות של "חוה" בנסיגה, ונושא הקמת המשפחה גם הוא נתון לערעור. בכל זאת אתעכב דווקא על בחינת ה"אישה", שהיא משמעותית מאוד ומוזנחת יותר.
ברצוני להציע שלושה דגשים שיש בהם כדי לחולל שינוי, ושעליהם להיות חלק מחינוך תורני־נשי בריא שיש בו כדי ליצור אישה איתנה בדתיותה וברוחניותה. שני דגשים קשורים לעולם המעשי־מצוותי, והשלישי הוא אפיק לימוד התורה.
מצוות עשה שהזמן גרמן
ראש לכול, חובה עלינו לסלק את הדגשת הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן, ולהפך: להדגיש את בחינת "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין ל"ה). הרי אין חולק אומנם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, אך צאו וחשבו בכמה מצוות מדובר (כ־12 מצוות לעת הזאת). הנזקים של תודעת הפטור הזו הם רבים. הקטן ביותר, שיש שאפילו לא יחשיבו אותו לנזק, הוא שאין לנשים מוטיבציה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, ופעמים זה החיבור המרכזי למועד. אולם הנזק העיקרי הוא תודעת פטור פסיכולוגית כללית שיש לנשים. כה מוטמע בהן עניין הפטור, עד שפעמים רבות הן, ואף הגברים שסביבן, מחילים אותו גם על מצוות ועל איסורים שאין לאישה פטור מהם.
ברם יתרה מזאת, אני רואה צורך מחויב בעת הזאת לחנך לכתחילה בנות ונשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן. נדמה שיש לאמץ את גישתו העקרונית של ר' יאיר בכרך, בעל החוות יאיר, שאינו רואה בפטור מהמצוות הללו משהו מהותני, אלא שהפטור ניתן "רק מצד חולשת מזגם וקלות דעתם ושרשות בעליהן עליהם וטעמים אחרים הידועים לא-ל דעות ית"ש". לדבריו, מאחר שהנשים היו במעמד נתינת התורה, הן יכולות לומר "לא ניחא לן בפיטור דרחמנא". בהמשך לגישה זו, אך גם באופן בלתי תלוי בה, צו השעה החינוכי היום הוא לחנך (גם) לקיום מצוות עשה שהזמן גרמן.
ברוב המצוות האלו אנו נתקלים סביב המועדים והחגים. בקיומן יש אפשרות לחבר את הבנות והנשים למשמעותו של החג, לרוחו המיוחדת ולשפע הרוחני המוזרם דרכו. נסיבות החיים המודרניות שהוזכרו לעיל מחילות עלינו את החובה ליצוק תוכן חיובי, פעיל, ובעיקר אקטיבי ומשמעותי לעולמה של הבת. רבי, הרב יעקב אריאל שליט"א, אמר לי בעבר שצריך לחנך בנות לקיים מצוות אלו אך בזהירות, כדי שאם בהמשך, עם הקמת המשפחה והטיפול בילדים, לא תוכל האישה לקיימן, שלא תרגיש ירידה ברוחניות. בחינוך הדתי־לאומי אנחנו מחנכים למורכבויות רבות, ולכן חינוך למצוות עשה שהזמן גרמן לצד ההדגשה שמי שאינה יכולה לקיימן מסיבות שונות – לא הפסידה, הוא חינוך אפשרי, ושהפסדו (אם יש כזה) יוצא בשכרו.
בהקשר הזה יש להעיר כי יש להשקיע במיוחד בחינוכן של בנות ספרדיות – אלו הנוהגות שלא לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן – ולהדגיש שיש ערך בקיום המצוות גם אם אינה מברכת, ואכמ"ל.
קיום מצוות נוספות
במישור המעשי־מצוותי חשוב גם לחנך למצוות שנשים לא נהגו לקיים עד כה. דוגמה אחת לכך היא ברכת הזימון במסגרת של שלוש נשים ויותר יחד, כפי שלאט לאט חל שינוי בעניין זה. ידועה מחלוקת ראשונים ואחרונים אם זו חובה או רשות, וודאי שהשולחן ערוך הוא אילן גדול להיתלות בו ולאחוז בשיטת הרשות, אבל הדגשת הערך של ברכת המזון הנאמרת בזימון חשובה, ולאורה ראוי לחנך את הבנות לזימון בדור זה.
במיוחד יש להרחיב את הדברים ביחס לנושא התפילה. אפשר כמובן להתפלפל במנעד ההלכתי בסוגיית חובת נשים בתפילה, במה ובכמה הן חייבות, אבל באופן עקרוני ובפרט במציאות הנוכחית חובה להגביר תורה, תפילה וקשר עם הקב"ה כמה שרק ניתן. חינוך בריא לתפילה יש בכוחו לחבר על בסיס יומיומי, כמה פעמים ביום, לַזכות של העמידה לפני הבורא, עם מודעות לעובדה שתהיינה שנים שבהן האישה לא תוכל אולי להתפלל שתיים או שלוש תפילות ביום. למעשה, ממה שרואות עיניי, מי שמתחייבת לתפילה מצליחה להתפלל שלוש תפילות גם במשפחה ברוכת ילדים (מובן שלאורך השנה מוחמצות כמה תפילות), ומי שלא מתחייבת – אינה מבינה איך מוצאים לכך זמן גם ברווקותה. נזכיר את דברי הרב קוק, שההבדל בין המתפלל למי שאינו מתפלל אינו מסתכם בזמן שאחד השקיע בתפילה והאחר לא, אלא כל הוויית היום של המתפלל נראית אחרת.
לימוד תורה
הציר השני הזוקק שיפור ושינוי בחינוך הבנות הוא סוגיית לימוד תורה. בתחום זה ב"ה חלו כבר שינויים רבים, אך דומה שאינם מספיקים. לחינוך בנותינו חייבת לחלחל ההכרה שיש חובה בלימוד תורה על בסיס קבוע ותמידי, כמה שהדבר ניתן לאורך החיים המעגליים המשתנים של האישה.
אף שאנו פטורות מדאורייתא מתלמוד תורה, הרי שהחיוב נובע מההבנה שהלימוד משפיע על המעשה שלנו, וכל הזמן אנו מתחדשים מכוחו. החיוב קשור בהבנה העקרונית שעבודת ד' כוללת לימוד, כפי שהסביר הרב עמיטל, ושבניית אופק רוחני קשורה הרבה מאוד בלימוד התורה ובקיום מצוות. כמה בורות מצויה כשהלימוד אינו כדבעי, וכמה דעות משובשות ותקלות הלכתיות נמשכות משם. זרימה עם החיים המודרניים, המטביעים אותנו במרוץ החיים בכלל ובעיסוק המקצועי וההתפתחות המקצועית בפרט, פוגעת במיוחד בלימוד התורה של נשים, והמחיר הרוחני יקר. לא נכון ולא ראוי שהאישה המודרנית שתובעת מעצמה אקטיביות בתחומים רבים כל כך – מותירה את התחום הרוחני מופקע מלימוד משמעותי. כשנשים כבר מתפנות להשקיע מעט בעולמן הרוחני – אזי ההשקעה הזאת באה לרוב בציבור הנשים הרחב בטקסים פופולריים או בלימוד פופולרי. כל אלו כמובן טובים, נפלאים וחשובים, אבל כשהעולם הרוחני מצטמצם לצינורות הללו זה הפסד גדול.
בהקשר האימהי צריך גם לציין את דברי האדמו"ר האחרון מחב"ד, שהלימוד עם האם בדרכה המיוחדת יוסיף ללימוד התורני של הילדים יותר, או לפחות באופן אחר, מהלימוד עם האב.
המטרה שצריכה לעמוד מול עינינו היא כיצד שנות חייה של האישה תהיינה מלוות בלימוד תורה ובמצבר רוחני־מצוותי, המצליח להיטען ולהפיץ אור. המציאות הנוכחית המלאה הבל ופיתויים מצד אחד, ובעצמאותן והשכלתן של הנשים מהצד האחר – מחייבת התנהלות אקטיבית שיש בה לקיחת אחריות והשקעה פעילה בעולמן הרוחני. תוחלת החיים העולה, שבעטיה במספר עשורים מצומצם ביחס לכלל חייה של האישה היא מצויה באינטנסיביות של גידול ילדים (אם כי ההשקעה במשפחה היא כמובן נצחית), מאפשרת ומחייבת חינוך לעיסוק תורני פעיל בחיים, לימוד ועשייה תורניים המתרחבים ומצטמצמים בהתאם למחויבויות ולמעגל החיים הנשי.
בדברים שהצעתי לעיל אני סבורה שאין כלל מניעה הלכתית, אולם אני רואה מול עיניי את אלו האוחזים בגישה מהותנית, ונדמה שגם בעלי גישה זו צריכים לשקול רווח מול הפסד. העומק של ההצעות שלהלן, שיש עוד להרחיב בהן ועליהן, הוא בחינת "ואני קרבת אלוקים לי טוב", יצירת מרחב אקטיבי רוחני משמעותי בעולמן של נשים, בבחינת צעד נוסף בדרך לגאולה של "ומלאה הארץ דעה את ה'".
ד"ר מירב (טובול) כהנא היא ראש תכנית המתיבתא במדרשה בבר אילן ויועצת הלכה (נשמת)
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***