"למי קראת משתמט?"

ההסתה כלפי הציבור החרדי שוברת שיאים: "משתמטים", "טפילים", "מוצצי דם", "פרזיטים", "אוכלי חינם" – אלו רק חלק מהביטויים, שלא לקוחים מאירופה תרצ"ח, אלא מישראל תשפ"ג.

אחד ממוקדי ההסתה הוא המושג המהונדס: "שוויון בנטל". סוגית גיוס בחורי ישיבות היא סוגיה תורנית רחבה, ומקום ליבונה הוא בבית המדרש ולא בתקשורת. אך אחרי שנתקלתי בכמה מאמרים דווקא של כותבים דתיים, שהצטרפו לריקודים סביב מדורת השנאה כלפי החברה החרדית בכלל, ובחורי הישיבות בפרט, חשבתי שכדאי להזכיר ולהדגיש כמה דברים:

א. לימוד תורה זו מצוה ששייכת כל החיים, בכל זמן ובכל מקום. אמנם, המקום העיקרי והמיוחד בו מתמלאים ומתפתחים בתורה הוא בישיבות: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם". בישיבות גדלים בתורה במשך שנים, ועוסקים בתורה ברציפות ובהמשכיות.

הגמרא (סנהדרין דף צט:) אומרת שמי שטוען: "מה הועילו לנו חכמים בלימוד התורה שלהם? הם לומדים לצורך עצמם!" הוא אפיקורוס (!!!), כי הוא כופר בכך שהעולם מתקיים בזכות לומדי התורה. חשוב להדגיש, כפי שחוזר מרן הרב קוק זצ"ל פעמים רבות – לימוד התורה תורם לחברה בשני מישורים: א. התרומה הגלויה - שלומדי תורה יוצאים, בהמשך ללימודם, ללמד תורה לרבים, להשיב על שאלות הלכתיות ואמוניות וכו'.

ב. התרומה הנסתרת – "מצד עצם התורה וקדושתה, אע"פ שלא יעשו פעולה כלל, ואפילו זולת הלימוד וההוראה לרבים - פועלת קדושת התורה להגן בעד הכלל ולהרים קרן עם ה'". עצם לימוד התורה, גם בלי שתצא ממנו איזו שהיא תועלת מעשית הנגלית לציבור הרחב, פועל פעולה אדירה במציאות! יתירה מזאת, הרב שב ומדגיש פעמים רבות, שהתועלת הסגולית הנסתרת של לימוד התורה גדולה וממשית לאין ערוך יותר מהתועלת המעשית הנגלית!

נמצא שכל יהודי באשר הוא, שיושב ולומד תורה, תורם בכך תרומה ממשית ואדירה למדינה. הישיבות, אם כן, הן מוקדים לשמירה על קיום העם.

ב. מצוה גדולה להתגייס לצה"ל. יותר נכון, שתי מצוות גדולות: א. הגנה על עם ישראל ("עזרת ישראל מיד צר", כלשון הרמב"ם). ב. כיבוש הארץ ושמירה על המשך שלטוננו בה ("שנצטוינו לרשת הארץ... ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה", כלשון הרמב"ן).

אך המצוה להתגייס שונה בגדריה ממצות הנחת תפילין. תפילין זו חובה פרטית, וצבא הוא חובה ציבורית. כלומר – לא נכון לומר שיהודי שלא משרת בצבא 3 שנים שלימות מבטל מצות עשה, אלא עם ישראל בכללו חייב לדאוג שיהיה צבא שישמור על העם והארץ. משום כך, חובת הגיוס תלויה בגורמים נוספים, והשאלה מתי ולכמה זמן להתגייס היא אינדיבידואלית ומשתנית מאדם לאדם.

ג. רבים הם האתגרים הביטחוניים הרובצים על מדינת ישראל ומאיימים על קיומנו הפיסי. לא פחותים מהם אלו האתגרים הרוחניים, המאיימים על קיומנו הרוחני. תפקיד הצבא הוא לשמור את הגוף הלאומי. תפקיד הישיבות הוא לבנות את רוח האומה. הרב משה צבי נריה זצ"ל, "אבי הכיפות הסרוגות", כותב (בחוברת "בני הישיבות וגיוסם"): "רוח האומה עודנו זקוק, ותמיד יהיה זקוק, לטיפוח מסור ולהגנה מתמדת... לצערנו, אין לנו עודף של בני תורה, אין לנו עודף של חלוציות רוחנית... צה"ל מגן על היהודים, והישיבות מגנות על היהדות".

כל הדיבורים על "מכסות" ועל "יעדי גיוס" זרים הם לרוח התורה. כשם שאי אפשר לומר שיש לנו מספיק חיילים בצבא, כך לא ניתן לומר שיש לנו מספיק בחורי ישיבות. במיוחד בתקופה שבה חלקים גדולים מהעם רחוקים כל כך מהתורה – החיוב המוטל על החלקים שכן מחוברים לתורה, לחזק ולשכלל את רוח האומה - גדול ועצום.

ד. רבנים גדולים, ובראשם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, הכריעו שבחורי ישיבות צריכים להתגייס, לפרק זמן מסוים. באופן כללי (אך היו גם יוצאים מן הכלל), הרצי"ה נקט שגם בחורי ישיבות צריכים להשתתף בפועל במאמץ המלחמתי.

יחד עם זאת, באופן כללי, הוא הדריך את תלמידיו לשקוד על התורה שנים רבות ורק אחר כך להתגייס. את רבים מתלמידיו הוא הדריך להתגייס רק לאחר עשר שנות לימוד בישיבה!

מאידך, גם לציבור החרדי יש רבנים גדולים ועצומים, והם מורים לתלמידיהם שלא להתגייס על חשבון לימוד תורה. כשם שאנו חפצים שיכבדו את רבותינו, ושלא יכפו עלינו לעשות דברים בניגוד לדעתם, כך אסור לנו בשום אופן לכפות או אפילו לפתות תלמידים להתגייס בניגוד להוראת רבותיהם. שמיעה לרבנים היא מדרכיה החיוניים של קנינה של תורה.

ה. הטענה שמי שלא מתגייס היא "חילול השם" היא מגוחכת. לימוד תורה אינו "חילול השם", גם אם ערוצי הטלוויזיה לא מכירים בערכם.

ראיתי חובש כיפה שכתב: "מדוע יש כאלה ששלוש שנים מחרפים נפשם, ולעומתם אחרים יושבים מול הגמרא באולמות ממוזגים?!"

חבל שהוא לא קרא את דברי הרב נריה זצ"ל, שהשיב גם לטענה זו:

"נכון שבימים כתיקונם, אין לימוד תורה, כרוך בסכנת חיים, אולם לא נימוק זה הוא המדריך את בן הישיבה, שהעדיף דרכה של תורה על פני דרכים אחרות. גם אם אין מסירות נפשו באה עתה לידי גילוי, יסוד ההקרבה קיים ופועם בלב כל אחד מהם. הישיבות היו ונאשרו בתי ספר למסירות נפש."

ו. השורות הבאות נכתבות בדמע (בכנות). להשערתי הן יכעיסו רבים, אך אעפ"כ אני מרגיש חובה לכותבם:

רבים מבחורי הישיבות שלנו שמתגייסים לצבא בשלב מוקדם, חוזרים ממנו אחרת לגמרי מכפי שהם נכנסו. כולנו מכירים ערימות של בחורי ישיבות שחזרו מהצבא בלי כיפה, או עם כיפה אבל עם הרבה פחות להט של קודש ושל יראת שמים, ועם יחס הרבה יותר צונן לתורה ולמצוותיה. רבים מהם תכננו לחזור וללמוד עוד שנים רבות אחרי הצבא, אבל השירות הצבאי הארוך והמתיש, עם כל נסיונותיו, הוריד להם מאוד את הטמפרטורה הרוחנית.

גם לכך התייחס הרב נריה באותה חוברת, במכתב שכתב לבנו: "כשהכל הולך כשורה נדמה, שגם אם אפסיק אוכל לחזור למקום שממנו הפסקתי. אולם אין כל בטחון בזה, או יותר נכון, על פי רוב זה לא כך. האדם משתנה, התנאים משתנים וכו'". בסוף החוברת מובא גם מכתבו של הרצי"ה, שכתב על דברי הרב נריה הנ"ל: "כל דבריו אמת וצדק".

האם המסקנה היא שלא להתגייס? לא אמרנו, אבל בשום פנים ואופן אסור לטייח את הדברים האלו. הפיל הזה חייב להיות נוכח בכל חדר בו דנים על גיוס בחורי ישיבות באופן כללי, ובכל התלבטות פרטית. כל תלמיד ישיבה צריך להתייעץ עם רבותיו: מתי להתגייס, לכמה זמן להתגייס, ולאיפה להתגייס. צבא שומרי תורה והמצוות לא יכול להרשות לעצמו לאבד חיילים משורותיו!

וזה עוד לפני שדיברנו על הפמיניזם הרדיקלי שמשתלט בהדרגה על הצבא ומחבל בניצחונו, ומקשה על הבייניש לשמור על יראתו וטהרתו בו.

ז. כשם שאנו מכבדים, מוקירים ומעריצים את חיילי צה"ל, כך גם עלינו לכבד, להעריך ולהעריץ כל בחור ישיבה ששוקד על תלמודו שנים רבות, על אף שהוא דוחה או אפילו מוותר בגללו על גיוסו לצבא. וגם את אברכים הכוללים עלינו לכבד ולהעריץ, וחס ושלום שלא לכנותם: "טפילים". אני מכיר מאות אברכים, מכל המגזרים, ששוקדים על תלמודם במסירות אדירה, על אף הקושי הכלכלי הגדול שכלול בזה.

לקראת יום מתן תורתנו, כדאי להיזכר בדברי הרב קוק זצ"ל לתלמידי הישיבה:

"רצוני בזה לזרז למזורזין שכמותכם ירבו בישראל ולהזכירכם... כל ענין שבתורה, בכל מרחביה, שמתקשרים אנו בו ביותר דביקות, ביותר בהירות... כל סוגיא שמתבררת לנו ביותר טעם וביותר הארה על ידי עמלנו הנפשי... הרי אנו נבנים על ידה, ובונים על ידה את הכלל כולו ואת כל היקום..."

תנו כבוד לתורה וללומדיה. הם לא "משתמטים" ולא "פרזיטים", הם "בוני האומה". הם לא "מוצצים לנו את הדם", הם מזרימים לנו אותו.