ליל שבועות. 4 אחרי חצות. אני מתנער מלימודי וממהר להתארגן לצאת לתפילת ותיקין ברחבת הכותל המערבי ממש כשם שאבותינו נהגו לעשות בימים עברו על הר הבית השומם.
אני יוצא לרחוב שליד ביתי, רוצה להרגיש כאחד מל"ו צדיקים, שמשכימים קום ללכת לתפילה בכותל. קבעתי עם שכני שרצה גם הוא לבוא לתפילת הותיקין להיפגש ממש בכניסה לבניין ולהמשיך יחדיו לכותל. הוא לא הגיע. הרגשתי כלמ"ד ווני"ק הולכת ומתגברת.
כך אני יוצא בצעידה קלה לעבר רחוב המלך ג'ורג' ומזהה עוד מספר אנשים ההולכים בו. כאשר אני פונה למדרחוב בן יהודה אני מגלה שאנחנו לא לבד, עוד עשרות אנשים מצטרפים אלינו. ובהגיענו לרחוב יפו, נחל האדם שבא מבן יהודה נבלע בתוך נהר רחוב יפו השוצץ וקוצף של אלפי אנשים, שצועדים בסך לכיוון החומה העתיקה, לכיוון שער יפו. כאשר הקריאה נבלעת בתוכם "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ".
נערים וזקנים, בנות ואמותיהם, אבות וילדיהם. בחורי ישבה שממשיכים לימודם תוך כדי הליכה מהירה, חרדים שכבר החלו בתפילת שחרית ובהזכרת הקורבנות תוך כדי צעדה לכיוון שריד בית מקדשנו. כולנו יחד צועדים בתוך הנהר הגדול. בהביטי אחורה למעלה רחוב יפו אני מזהה נהר בצבעים של שחור ולבן המטולאים בצבעי הטליתות. וכולם כולם מגמת פניהם חד הם, לעבוד את עבודת יומם מול בית ה'. כל עם ישראל למ"ד וונקי"ם!
בכניסה לשער יפו מתברר שיש נהר נוסף הזורם באותו זמן, זהו הנהר הבא מאגרון ומתחבר לממילא. ושני הנהרות מתחברים לאחד ליד מגדל דודו, והופכים לים סוער. תוך אמירת פסוקי דזמרה, הים ההומה מסתער לתוך השוק הערבי, ויורדים מטה לכיוון הכותל המערבי .
בצידי השוק מתגלים חיילי צה"ל השומרים לאורך כל השוק - "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". מצד אחד אני חש צער על כך שעל מנת שנהיה בטוחים חייבים את החיילים לשמירה עלינו בלב ירושלים. מצד שני מיד אני מתמלא גאווה והרגשת זכות שזכינו למה שלא זכו אבותינו אלפיים שנה, ללכת אל הכותל והר הבית כאשר הוא בחזקת מדינת ישראל היא מדינת היהודים. יחד עם התזכורת "אם לא ישמור ה' שווא שקד שומר"
ההליכה מתגברת כמעט לריצה, שהרי עוד מעט כבר יגיע זמן תפילת הותיקין. ניצוצות ראשונים של אור מתחילים להיראות מול פנינו. ואני נזכר שלפני 55 שנה בדיוק, צה"ל בנסים גלויים שחרר את ירושלים מידי צבאות ערב. זה קרה ממש שבוע לפני חג השבועות. אני מתאר לעצמי את ההתרגשות הגדולה שאחזה בכל יהודי ירושלים וארץ ישראל. הם זכו ללכת רגלי בעצם חג השבועות של שנת תשכ"ז (1967) באותה דרך שאני הולך בה, יחד עם עשרות אלפי ישראל. הם לבטח התפללו והודו לקורא הדורות, ששתל אותם בדור שרואה בעיניהם את התגשמות דברי הנביא. עם ישראל חזר לארצו, ושלטון יהודי על ארצו .
לפתע עולה במחשבתי שאנו גם הולכים בדרכם של כל בני ארץ ישראל והגולה לאורך כל הדורות. אבותינו שפסעו ממש במקומות אלו, לקראת הקרבת קורבן פסח או לשם שמיעת תפילת כהן הגדול ביום הכפורים. הם גם באו לחגוג את שמחת בית השואבה בחג הסוכות, ולהודות על קבלת התורה בחג השבועות... שרשרת הדורות.
אני מגיע לפניה ימינה, למדרגות היורדות לרחבת הכותל, אך ההמונים צובאים עליה. אני ואחרים מחליטים להמשיך ישר לכיוון הר הבית. אנו מבצעים מעקף, ונכנסים לרחבה מצד הדרך הראשית של הרובע המוסלמי.
המונים ממלאים את רחבת הכותל. אני מתקשה להתקדם לעבר הכותל עצמו, אך חותר ללא לאות. כאשר אני מצליח לבסוף להתקרב לאבני הכותל במרחק נגיעה, הנץ מתחיל להתגלות מעל אבני הכותל השחורים. תפילת ההמונים ממלאת את היכל הקודש שלפני הר הבית. מסביבי נשמעות תפילות וקריאות של החזנים בכל הסגנונות והעדות השונים. האשכנזי והספרדי והתימני והבלאדי והמרוקאי ועוד ועוד. כולם מכוונים לאביהם שבשמיים.
אני מביט למעלה ומזהה שכל הגגות שמסביב לרחבת הכותל מלאים במתפללים. המרפסות של הדירות והישיבות הצופות על הר הבית מלאות במתפללים הזוכים לראות בעיניהם את רחבת הר הבית ומקום המקדש. הם ממש זוכים להקריב בעיניהם את קורבנות התמיד והמוסף. המילים "היינו כחולמים" מדברי דוד בתהילים על לשון הגאולה, נכנסות בי ביתר עוצמה.
אין אני מסוגל לפסוע פסיעה אחת לאחור ולבטח לא שלוש. עם נץ החמה עשרות אלפי יהודים מסמיכים את גאולתנו לתפילה. לפתע משתרר שקט מוזר וקדוש בכל רחבת הכותל, כולם הופכים להיות חסידים ראשונים. הלב מתמלא שמחה וגאווה. מצפים לגאולה נוספת, להמשיך את גאולת ישראל, לקראת הגאולה האחרונה, לזכות להקריב את הקרבנות על הר הבית, ולא להתפלל רק מתחתיו.
מכאן אני עובר ממניין למניין. באחד אני שומע ברכת כוהנים של שחרית, בשנייה, במניין הספרדי, קריאת התורה - מעמד הר סיני ועשרת הדברות. במניין הצמוד אליו אני אומר עם קהל האשכנזים "יזכור", על אבותיי שלא זכו ונרצחו בשואה. מכאן אני ממשיך למניין בני ישיבה לתפילת מוסף. לפתע צדה עיני מניין מבוגרים שקוראים את מגילת רות ומשתתף עמם בקריאה. באותו רגעים אמנם עדיין הגאולה אינה שלמה, עדיין לא התקיים בנו אחד מהנסים של בית ראשון ש"עמדו זקופים השתחוו מרווחים".
מעולם לא שמחתי להיות בצפיפות ובצמידות כזו עם בני אדם, שהחיבור בנינו הוא בסך הכול, שכולנו יהודים, כולנו קיבלנו את התורה, וזה כנראה הרבה על מנת לעשות אותנו חברים.
בדרכי חזרה למרכז ירושלים, אני עובר ברחבת שער יפו . המונים יושבים על שולחנות וספסלים, שכנראה העיריה יחד עם גמ"ח כלשהו, הכינו לכל עולי הרגל החוזרים מהכותל. הם דואגים להשביעם בסעודת חג אמיתית - מיין לקידוש ועד קוגל, רוגלעך וטשולנט. שמא יאמר מישהו בירושלים: "לא אכלתי סעודת חג, ואם אכלתי לא שבעתי".
כך אני כבר צועד לאיטי מטפס במעלה רחוב הלל, עד הגעתי לרחוב המלך ג׳ורג׳ ומתפלל: הלוואי יהא חלקי עם עם ישראל הקדוש הזה גם בשנים הבאות, אבל שהפעם נעלה ישירות להר הבית, ונקריב את קורבן תמיד של שחר ומוספים של חג, יחד עם הכהן הגדול. אמן.
אהוד סטודניה הוא לשעבר סגן ראש המועצה איזורית שומרון וכיום יזם נדל"ן