לחמאס מותר
כשחמאס הוציא את ההודעה נגד מצעד הגאווה בירושלים הייתי בטוח שבתוך דקות בודדות תצא הודעת גינוי מהליברלים הנאורים בישראל, אולי אפילו ייצאו להפגין עם דגלי קשת הצבעים מול שערי רצועת עזה, כי הרי לא יתכן שיתייחסו בצורה קשה ובוטה כל כך למצעד החשוב הזה. אבל לא, דממה דקה עלתה מכל עבר. למה? כנראה כי זה חמאס ולא תנועה דתית יהודית כלשהי. דברים שמותר משם לא מותר מכאן.
האמת היא שלא ניתן היה לצפות באמת לגינוי כלשהו שכזה. אנחנו הרי יודעים במי מדובר. אבל עדיין נותרה בעינה השאלה: איך קורה שאותם נאורים מתעקשים להקים מדינה שתונהג על ידי אותה חבורה שכבר הראתה בעבר איך היא נוהגת בלהט"בים. איפה הרחמים כשצריך אותם?
אבישי מי?
בעקבות הריאיון ב'עובדה' עם אבישי רביב הזדמן לי לשוחח עם כמה צעירים בגילאי העשרים וקצת. נדהמתי לגלות שהחבר'ה פשוט לא יודעים על מה מדובר. מי זה האבישי הזה שמדברים עליו? למה הוא חשוב כל כך? מה הוא עשה ולמה זה אמור לעניין אותנו?
ועכשיו לך תסביר להם את הפרשה מתחילתה...
השנים עשו את שלהם, הדור שהיה עוקב אחר כל צעד של רביב עבר לעסוק בעניינים אחרים. גדול הדור ההוא, אדיר זיק זצ"ל, הלך לעולמו והותיר אותנו עם עשרות השאלות הבלתי פתורות סביב רצח רבין וסוגיות הלוויין שנגעו לרצח ולתקופה שקדמה לו, וזהו. האירוע הלך ונשכח.
חברים יקרים, אפשר להתווכח על חלקו של רביב בהסתה שקדמה לרצח, אפשר לשאול שאלות על הקשר ההדוק שלו עם יגאל עמיר לאורך התקופה הקריטית המדוברת, אפשר לנהל דיונים סוערים על תרומתו להכפשת הימין, אפשר להיות תמים ולהאמין שאבישי לא ידע או לא סיפר או שסיפר והמידע לא עבר הלאה, אבל אל תהיו מנותקים. מדובר בפרשה שנגעה ונוגעת לנימי חייו של העם הזה המפולג כל השנה עד היום הזה, וככל הנראה גם בשנים הבאות.
מעבר לכך שיש כאן עדיין הרבה מאוד אנשים שעדיין מקווים שיום אחד יהיה מענה לכל השאלות או לפחות לרובן ומשהו מהאמת יתגלה, ובלי שהסיפור יהיה ידוע ומדובר לא נגיע ליום הזה.
אלוף העולם בליפול
אם לא שמעתם את הריאיון הזה, ממש חבל כי הוא לימד לא רק איך גם דורשים תשובות ולא רק שואלים שאלות, אלא גם עד כמה עומק ומחשבה, היגיון ושכל רציונאלי, ובעיקר עד כמה ליברליזם דמוקרטי מסתתר מאחורי מחאות קפלן המתעוררות לתחייה.
זה קרה כשאיתמר פליישמן ועו"ד גיא בוסי העלו לראיון ב'גלי ישראל' את האלוף במיל' וחבר הכנסת לשעבר דני יתום, מי שהיה בעבר ראש המוסד וכיום רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהמחאה נגד תיקון מערכת המשפט.
לאחר שהפליג בחשיבותה וקריטיותה של המחאה ולאחר שסיפר עד כמה הוא מודאג מכך שאוטוטו הופכים כולנו לדיקטטורה, הסביר יתום עד כמה חשוב שמערכת המשפט תפקח על הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כלומר על הכנסת ועל הממשלה. צמד המראיינים כאילו ארב וחיכה לרגע הזה, ושאל אם יוכל כבודו ללמדנו מי מפקח על הרשות השלישית, השופטת.
אין לי דרך אחרת ועדינה יותר לומר זאת, אבל דני יתום ניסה בכל דרך להתחמק, ניסה לשנות נושא, ניסה להחזיר את הדיון לערך העקרוני של הפרדת הרשויות ושאר התפתלויות מרהיבות עין ומשובבות נפש, אבל צמד המראיינים התעקש משום מה לקבל תשובה, ובשיא הנימוס הם החזירו את המרואיין לשאלתם, האם יש מישהו שמפקח על בית המשפט העליון. הרי לא יתכן שיש כאן רשות שעושה כל שעולה על דעתה ללא פיקוח ובקרה, רשות שמתירה החדרת רוגלות לטלפונים של אזרחים חפים מפשע בניגוד לחוק, מאפשרת עקירת אלפי אזרחים מביתם, מתנהלת בניגודי עניינים ואינטרסים של שופטים. דני יתום, ראש המוסד לשעבר, כזכור, מבין דבר או שניים בחקירות ובניסיונות התחמקות, לא הצליח לחמוק הפעם, ולאחר התעקשותם של השניים לקבל תשובה לא הייתה גם לו ברירה אלא להודות שאכן אין מפקח שכזה על בית המשפט העליון. מה שהיה להוכיח...
אבל אם לא די בכך, משהבין יתום את משמעות הקביעה שלו הוא בחר להוסיף משפט מופלא ומוזר כאחד. לדבריו אם אחת משלוש הרשויות צריכה להיות ללא פיקוח הוא מעדיף שזו תהיה הרשות השופטת. היגיון צרוף שכזה.
למאזין מהצד זה נשמע כמו הפנמה שאכן אנחנו חיים בדיקטטורה של בית משפט שעושה כרצונו, אבל דני יתום ושכמותו יוצאים להפגין כי הדיקטטורה הזו מועדפת עליו. לתומנו חשבנו שיש כאן עניין עקרוני נגד דיקטטורה באשר היא, אבל מסתבר שלא.
ובכל זאת יש כאן משהו די מוזר ומשונה. איך אדם נאור ומתקדם כמו דני יתום, ומן הסתם יש עוד לא מעט כמותו, מעדיף שהרשות הבלתי מפוקחת תהיה דווקא זו שהעם לא בחר בה, דווקא זו שמשכפלת את עצמה, דווקא זו שהנפוטיזם אצלה כבר מזמן הפך ממחלה למגיפה, דווקא זו שבה אינטרסים כספיים מעורבים בשיקולים מקצועיים ושופטים דנים בתיקים שקשורים אליהם אישית, ולהעדפה הזו הם קוראים דמוקרטיה. בהחלט מוזר.
ותודה לפליישמן ובוסי על העקשנות. היינו צריכים את זה כדי להבין במה מדובר.
קחו עצה חינם
ואם כבר בהפגנות עסקינן, שאלה לרוטמן, דיכטר, ברקת, סילמן, שיקלי ושאר מותקפי ההפגנות המחאות: לא הבנתי את ההיגיון בהתנהלות שלכם, שנראית לא פעם מעט מבוהלת כאשר אתם ממהרים אל הרכב שממתין לכם וסביבכם טבעת מאבטחים ג'לובים לבושי אפור ומקורחי פדחת. קחו הצעת חינם:
אתם עומדים לצאת מהבית, מבית הכנסת, מהאוניברסיטה, מהמפגש או כל מקום אחר, ועוד לפני שהתקרבתם לדלת אתם כבר שומעים את הזמבורות מהדהדות ואת הקריאות הקצובות עולות ברמה. המאבטחים רומזים לכם שבחוץ כבר יש שמח, אתם מציצים מבעד לווילון כלשהו ורואים שאורבת לכם הפגנת נשים בחלוקים אדומים וכובעים לבנים, גברים לבושי שחורים או צעירים לבושי וורוד כמקובל בעדות המחאה, ואז אתם מתלבטים בשאלה איך צולחים בדרך הכי מהירה את הקטע שבין הדלת ועד הרכב.
אתם יודעים שעל הגגות ובצידי הדרכים מכוונים צלמים את מצלמותיהם ואייפוניהם כדי לקלוט אתכם ברגעי המבוכה. אתם יודעים שהם משתוקקים לראות אתכם מוברחים בפנים מבוהלות אל הרכב שממתין לכם כדי להרוויח את התמונה של המהדורה הבאה, וברגעים שכאלה הפיתוי גדול פשוט להיעלם ולקוות לטוב. בדרך כלל אתם מתכסים בחיוך של מי שאיבד את חוש השמיעה וממהר לעסקיו שממתינים לו במקרה ברכב, ובצעד מהיר מנסים להיעלם מהמקום.
אז זהו, שבדיוק משום שצלמים אורבים לכם ומחכים לכל כישלון, זה הזמן שלכם לקחת את המושכות לידיכם, וקל לקחת את המושכות כאשר הם צועקים 'ד-מו-קרט-יה'. דווקא הצעקה הזו היא שמאפשרת לכם להשיג את האפקט הנכון, אם רק תצאו מהאולם הסגור אל הרחוב הגועש כשגם אתם צועקים יחד איתם בקריאות קצובות ועם אגרוף זועם מונף אל על, 'ד-מו-קרט-יה' שוב ושוב. ייקח להם כמה שניות להתעשת ואתם תמשיכו לצעוק יחד איתם 'דמוקרטיה' לאורך כל הדרך עד לרכב.
סביר להניח שבהקדם תגיע שיחת הטלפון מתחקירנית מהדורת החדשות המרכזית או תכנית האקטואליה הקרובה. היא תשאל מה בדיוק קרה ומה בדיוק עשיתם ואם אתם מוכנים להגיע לאולפן ולהסביר, ומכאן אתם כבר יודעים טוב מאוד מה צריך לעשות כדי לנצל את הבמה שניתנה לכם כדי הסביר מה בדיוק אתם חושבים על דמוקרטיה ודיקטטורה, על סתימת פיות ושכפול שופטים, על מנגנוני השתקה באקדמיה ובתקשורת וכו' וכו'. בהצלחה.
יש להן דרכים משונות לנצח
ובפינתנו 'שאלות שלא קיבלתי עליהן תשובה' יש לנו הפעם את דובר צה"ל, וזה הולך כך.
ברחבי האינטרנט נפוצה שמועה שבתחרות כושר קרבי ניצח גדוד של בנות גדוד של בנים, ובדיקה של הנתונים גילתה שהתחרות לא התקיימה עם אותם אתגרים מאחר והמסלול בו התמודדו הבנות היה קל יותר, כך שהתאפשר להן להגיע למקום הראשון בדרכן שלהן.
מאחר ועל פי זכרוני בכל תחרות אמורים המתחרים לבצע את אותו אתגר על מנת לקבוע מי במקום הראשון, ומאחר ולעניות דעתי אם כל מתחרה מקבל אתגרים מותאמים ליכולותיו זה יכול להיות נחמד אבל זו לא תחרות, פניתי לדובר צה"ל וביקשתי לוודא שאכן כך התנהלה התחרות המשונה. התשובה אישרה את הסיפור.
מסתבר שהקצינים ביצעו את בוחן הכושר (שהוגדר ככושר פיזי ומנטלי) באופן שוויוני, אבל "קיים שוני בזמני התחרות בין גברים לנשים שנכלל בתקנות התחרות, מוכר לכלל המתחרים ומשוכלל בתוצאות הסיום ובבחירת המנצחים".
התחושה המשונה שלי אמרה שהלהט הצה"לי שלא להפריד בין בנים לבנות לוקח את צבאנו למקומות מעט משונים. מה הבעיה לקיים תחרות לבנים ותחרות לבנות? כנראה שזה לא מספיק נאור אז מקיימים תחרות מעורבת, אלא שאז מתעורר החשש שמא חלילה שוב ושוב ושוב ושוב רק הבנים ינצחו, ולכן קימטו ועיגלו את אתגרי התחרות עבור הבנות כדי לתת להן צ'אנס לנצח. הכול בשם קדושת עירוב המינים ירום הודה ויתעלה שמה.
בכל אופן, בנקודה זו ביקשתי מדובר צה"ל לברר פרטים לגבי מהותו של אותו שוני שניתן לבנים לעומת הבנות בזמני התחרות. חלפו שעות של המתנה לתשובה ובסופן המענה היה ש"אי אפשר" לתת את הנתונים. תהיתי למה וקיבלתי תשובה נוספת: "כרגע זאת התגובה ולא נתייחס מעבר לזה".
לא רוצים, לא צריך. לא בכוח.
היו ימים
כמה נעים לשבת על כיסא נדנדה ולהתרפק על זיכרונות רחוקים מימים שבהם התקשורת הייתה מנסה לשחק אותה אובייקטיבית, המגישים היו שומרים על ארשת פנים חתומה, ורק מומחים לניתוח גבות היו מזהים על פי הזווית שבה הורמה פה ושם חצי גבה מה חושב המגיש על האירוע החדשותי שבלב הסערה.
היום כל זה כבר הרחק מאחורינו וכתבים ומגישים, שאמורים להגיש לנו חדשות ולקוות שנאמין לאובייקטיביות שלהם, כבר לא מתביישים לומר הכול בגלוי. רביב דרוקר (מגיש תכנית אקטואליה, כזכור) מספר תוך כדי שידור שהוא חש שמחה אישית לראות את מה שעשו לשמחה רוטמן, מיכאל האוזר טוב (כתב חדשותי לכל דבר ועניין) מספר על השתתפותו בהפגנה ועוד ועוד, והמונח אובייקטיביות נותר זיכרון עמום שהולך ונמוג לו.
להבקיע גול ביער
הנבחרת הצעירה שלנו בכדורגל עשתה פלאים במונדיאליטו, אלא שמישהו צריך להסביר לחבורה הצעירה הזו שלהבקיע גול בדקה ה-97 של משחק שהתחיל בחצות הלילה, כשלמחרת יש יום עבודה, זה בערך כמו להפיל עץ ביער נידח כשאף אחד לא שומע. לא שמענו, לא ראינו ואנחנו כבר לא בטוחים ההיה או חלמנו חלום.
השתבשנו
יש משהו לא ממש נורמאלי בכך שבעידן בו אסור על פי חוק לבצע ניסויים בבני אדם, תכנית כמו 'האח הגדול' עדיין קיימת ואף אחד לא קם. לא פחות לא נורמאלי לראות את כותרות אתרי החדשות מתייחסות לכל אחד מהחבורה שנכנסה לבית ההוא כבר ככוכב. איך כוכב? מי מכיר אותם בכלל? ככה בצ'יק בן אדם נהיה כוכב, רק כי ככה התחשק למישהו מקובעי הטעם הטוב (או הרע)?
מאחר והטרללת הזו עומדת ללוות אותנו בשבועות הבאים ומהר מאוד נראה איך אתרי חדשות מכובדים ידווחו לנו ברצינות תהומית, בין דיווח על מפולת בבורסה כלשהי בעולם לבין התחמשותה של איראן בטיל חדש, בין רפורמה בענף התחבורה לוויכוח סוער בתוך הקואליציה, גם על תככי הבית המיותר ההוא, מי אמר למי מה ומי התעקש על מה ומי כבר לא מסוגל לראות יותר את ההיא ובוויכוח של מי ומי מי הצודק ולמי יש סיכוי לקבל קמפיין למה ועוד ככל הדמיון הפורח ממוחותיהם של בעלי הון שמרוויחים מכל מילימטר של תשומת לב שמקבלת החבורה הכלואה שם. פתאום כל ההבל הזה נחשב לחדשות לכל דבר. הזיה.
הרבה מה לומר על כך אין, בעיקר כי כנראה גם אין מי ששומע, אז רק נזכיר כמה שורות שכתב מאיר אריאל המנוח ב'חיית הברזל': "מקובל שהרביעית היא רומי, מקובל שרומי היא אדום, ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום. כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה, עם חלונות ההצצה אל הזירה המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף, ודם מציף את תת ההכרה. תחליף תחנות תמיר ערוצים, תשוטט כאוות נפשך בעולם, תחשוב שאתה מחוץ לכל זה, לא נוגע לך זה שם, אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה שאתה עוד אחד שיורה ויורה, מתרגל לחסל בלחיצת כפתור חיית טרף גלדיאטור".
נמאס לו, ובכל זאת
האמת היא שגם לקאטו הזקן די נמאס להזכיר את זה, אבל נודע לו שממש בימים האלה במרתפי ערוץ 12 יושבים ודנים בעונה הבאה של ארץ נהדרת, ולכן ממש חשוב לו להזכיר לכם ולהם שדי, חאלס, התכנית הזו כבר לא מצחיקה והגיע הזמן להתקדם.
להערות ולהארות שלכם: [email protected]