עם ישראל יוצא ממצרים ומגיע להר סיני, אך ממתין עוד שלושה ימים לפני מתן תורה, כי אי אפשר לקבל עוצמה גבוהה מתוך עייפות.
מידת הרוחק מהדברים מאפשרת לנו לספוג אחרת, להבין אחרת, לקחת צעד אחורה כדי להתבונן וליצור התקרבות מחודשת ונכונה יותר.
הָרוֹחַק כְּדָבָר שֶׁמְּחַבֵּר וְלֹא כְּדָבָר שֶׁמַּרְחִיק,
מִידַּת רוֹחַק הִיא הִתְקָרְבוּת טוֹבָה.
מִידַּת רוֹחַק מְאַפְשֶׁרֶת מֶרְחָב,
זֶה לְהַעֲמִיד אֶת הַהֲבָנָה לְפָנַיִךְ,
לְהַעֲמִיד מַעְבָּדָה, לְהִסְתַּכֵּל בְּזָרוּת,
לֹא לְהִסְתַּכֵּל בִּרְגִישׁוּת יֶתֶר,
לִמְנוֹת אֶת כָּל הַמַּרְכִּיבִים שֶׁבָּעִיכּוּב,
לִרְשׁוֹם בְּפַשְׁטוּת וּבְטִבְעִיּוּת.
אַתְּ מַנִּיחָה אֶת הָעוֹמֶס כְּמוֹ בַּצַּד, מִתּוֹךְ מִידַּת רוֹחַק,
עַד שֶׁאַתְּ מְגַלָּה אֶת מַחְשַׁבְתֵּךְ הַטּוֹבָה.
בני ישראל מגיעים אל הר סיני בראש חודש סיוון וחונים כנגד ההר, לקראת מתן תורה. ביום הראשון לבואם לא דיבר איתם הקדוש ברוך הוא אפילו מילה, משום חולשת הדרך. "ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא" (תלמוד בבלי, שבת פו ע"ב). הם יגעים מטורח הדרך העולה ממצרים, ולמרות שהם על סיפוֹ של רגע שאין כדוגמתו, הם צריכים קודם כול לנוח. להתרחק כדי להתקרב.
"זאת המנוחה, הניחו לעייף עד שיקבץ החַיִל, והכוחות הגופניים והנפשיים יחלו ללכת במסלולם האיתן והבטוח" (הרב קוק, עין איה, שבת ט, כב), מניחים למי שעייף ולא מדברים איתו עד שיאזור כוחו, משום שאין לאדם העייף יכולת פשוטה לספוג רשמים נקיים. העייפות והעצבות המחלחלת בדרך, לפני שמגיעים, מפריעות ללב להבין. אי אפשר לקבל תורת חיים בעייפות, יש להתאזר בכוח, להיות רעננים, מוכנים, רוצים מתוך לב שמח, "עד אשר ישוב הכוח לעייף, והחלש יוכל לומר: גיבור אני, ויחוש את גבורתו" (שם).
הריחוק מן ההר לצורך ההתאוששות והטהרה הוא לימוד עמוק על איך לגשת לדברים היקרים בחיינו. הִתְקָרְבוּת מִתּוֹךְ הִתְרַחֲקוּת קְשׁוּרָה לִגְמִישׁוּת – עַד כַּמָּה לְהִתְקָרֵב וְלֹא לְהִתְקָרֵב, כְּדֵי לְהִתְקָרֵב. להתקרבות נכונה נחוצה מידה נכונה, כי להתערבב וליפול אל זרועותיה המושטות של תורת החיים מתוך עייפות רבה, זאת הפרזה, והיא עלולה ליצור התייחסות מפוזרת ולא מכבדת. העם עייף, חלש, צריך להתאושש. אפשר לחכות רגע לפני שלב עמוק כל כך.
אָדָם מְסוּגָל לִתְפּוֹס יְפִי-טֶבַע, מַשֶּׁהוּ מוּשְׁלָם, עוֹצְמָתִי, אִם נִיצָּב בְּמֶרְחָק מָה מֵהַהִסְתַּכְּלוּת. אִם מְנַסֶּה מִמִּידַּת רוֹחַק לִתְפּוֹס יוֹפִי – רוֹאֶה, וְאִם קָרוֹב מִדַּי – אֵינוֹ רוֹאֶה. היופי היפה ביותר בעולם אינו ניתן לתפיסה אנושית כשאנו בקִרבה צפופה ומעורבבת. אל מקומות של עוצמה גבוהה יש לבוא ממרחק נכון, עם כוחות. כשהאהבה והרצון חזקים ויציבים דיים, אפשר להמתין למפגש עוד יום.
הכלי של מידת הרוחק מאפשר לראות את הדברים בצורה נקייה, לצפות על מה שקורה כמו על מסך מרוחק, שמה שמתחולל בו מתחולל בלי נגיעה בחולשות שעולות בנו כרגע. כמו מעבדה שמונָה את מרכיבי העומס מתוך זרות וענייניות, דרך מיקרוסקופ ולא בנגיעה בידיים, לא מתוך דרמה על החסר בנו, לא מתוך שיפוט וביקורתיות.
אָדָם מוּדָע לִתְכוּנָה מְסוּיֶמֶת שֶׁנִּמְצֵאת בּוֹ, לְדוּגְמָה – כַּעַס – וּמֵבִיא אֶת הַכַּעַס לְהִתְיַיצֵּב מוּלוֹ וְלֹא בְּתוֹכוֹ. בדיוק כמו חפץ המונח על השולחן, כך אנו מתבוננים גם בעומס, ממרחק ביטחון. נקיות הדעת הזו מאפשרת לנו לבוא בלב פתוח ולחשוב בהיגיון. לדעת מה מפעיל אותנו, לזהות את המקומות שבהם הכעס בוער בנו והעייפות בעוכרינו, לאזור את הכוח הנחוץ לנו כדי לגדול. מתוך התרחקות נכונה צומחת התקרבות מרגשת.
אל קבלת התורה יש לבוא במנוחה, נפשית ופיזית. לקיחת צעד אחורה והמתנה יאפשרו לנו להניח את המקומות הפגיעים והחלשים על מקומם, וליצור עם התורה נְקוּדַת חִיבּוּר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶת הַבָּרִיא. טוב פוגש טוב. גם בתוך עם רצוץ שיצא מבית עבדים יש נקודה מאירה, והיא זו שתפגוש את התורה הניתנת. צעד אחורה מן החולשות הנפשיות מאפשר לנו להתקרב בכוחות מחודשים ולגלות תורת חיים.