האם זה חג מתן תורה, חג של "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", בו אנו מציינים את היותנו עם שלא ככל העמים, עם שנושא את שם ה' בעולם, שמצהיר בעצם קיומו שלא החומר עומד במרכז החיים אלא הרוח? חג של התחזקות באמונה ובזהות היהודית שלנו, ושל חיזוק התורה ולומדיה?
האם זה חגה של ארץ ישראל, חג הביכורים בו אנו נושאים על נס את מיטב פירותיה של הארץ הטובה, וקוראים במגילה על חטא אבימלך שנטש את הארץ, על הנאמנות לארץ של בועז שלא נטש ושדבק בשדות בית לחם למרות כל הקשיים, על תשובתן של נעמי ורות אל שדה בועז, תשובה אל הארץ שמתוכה גם צומחת מלכות בית דוד?
האם זה חגה של מידת החסד, שחורזת גם את מגילת רות, וגם את התורה שלנו, שכל-כולה רצופה במצוות המנחות אותנו לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה, לא להזניח את החלשים בשולי החברה, אלא אדרבא לחזק אותם, להעניק להם מכל הטוב, כי זו זהותנו הלאומית הבסיסית ביותר, מאברהם אבינו ועד ימינו אנו: זהות של חברה שהחלשים בה אינם נרמסים אלא מחובקים ומחוזקים?
נראה כי שבועות הוא החג המאחד את כל אלה: תורה, ארץ, ועם, אין צורך וגם לא נכון להפריד ביניהם, שלושתם כאחד מהווים את מרכז חיינו לאורך כל הדורות, וביתר שאת בדור של ראית צמיחת גאולנו, דורנו שלנו.
עוד קודם ללילה הלבן (שאני מקווה לעמוד בו) בתיקון ליל שבועות, חווינו השבוע לילה לבן בכנסת - ליל העברת התקציב. התקציב שעבורו הצבענו משקף את זהותה של הממשלה שלנו, כי כידוע "אדם ניכר בכיסו", וכך בודאי גם המדינה. יש בו חיזוק משמעותי לעולם התורה והזהות היהודית: לישיבות, למדרשות, למפעלי זהות יהודית על סוגיהם השונים, לעולם המתפתח של תרבות יהודית מתחדשת.
יש בו חיזוק עצום להתיישבות בארץ ישראל כולה, בדגש חזק מאד על הפריפריה: גליל, נגב, ויו"ש: בתחבורה, בתעסוקה, בחקלאות, בתיירות, בתשתיות, בבריאות, בדיור, בתנופת התיישבות שלא היתה כמוה, ובהשקעה גדולה וחסרת-תקדים בעידוד העליה לארץ, ובחיזוק הקשר של אחינו בגולה (כן כן, גולה ולא "תפוצות") אל הארץ הזו. ויש בו חיזוק משמעותי מאי-פעם לגר, ליתום ולאלמנה של דורנו: לקשישים, לנכים, לילדים נזקקים, למתמודדי-הנפש, וכל זה לא רק בקצבאות, אלא גם בתכניות המשלבות אותם בקהילה, ומחבקות אותם לתוכה.
אולי זה יראה לכם מוזר, אבל ערכו של הלילה הלבן הראשון הזה, בו העברנו את תקציבה של מדינתנו, מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, אינו פחות בעיני מהלילה הלבן הבא עלינו לטובה, ליל חג השבועות בו נעמיק, בע"ה, בלימוד התורה.
אולי זה ישמע לכם מוזר, אבל כשישבתי צמודה למסך-ההצבעות, משתדלת לא להירדם וגם לא להתבלבל בהצבעות, חלילה, חשבתי לעצמי כמה היו מוכנים לתת כל הדורות הקודמים לנו, כדי להיות נוכחים ברגעים האלה בהם בבירת מדינת ישראל המתחדשת יושבים נבחרי העם ומצביעים על העברת תקציבים לכל המטרות הנעלות הללו, המחזקות את עם ישראל בחיבורו לתורה ולארץ, ובהקמתה של חברה צודקת המחזקת ומחבקת אל חיקה את הגר, היתום והאלמנה.
כפי שאמרתי פעמים רבות השבוע, הממשלה הזו היא ממשלת חלומות, ממשלה המגשימה חלומות רבים שאת חלקם לא העזנו אפילו לחלום.
נכון, לא את כל החלומות היא מגשימה, עוד מוטל עלינו להמשיך ולחלום, ולזכור שיש עוד חלומות גבוהים ונשגבים מאלה, אבל את החלומות שכן זכינו להגשים – חובה קדושה עלינו לממש, ואל לנו להשליכם ללא מימוש, רק בגלל אלה שטרם זכינו להגיע אליהם.
אשרינו שזכינו, ויהי רצון שנזכה לממש את כל הערכים הנעלים הללו, למענם הצבענו, ולמענם אנחנו עמלים. חג שמח!