שבט קהת שונה משבטי הלויים האחרים: גרשון ומררי, בכך שהקהתים נושאים את כלי המשכן. בפרשתנו נאמר שבניגוד לגרשון ומררי הם לא קיבלו עגלות משא, מכיוון ש"עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו".
אחריותם של בני קהת לטיפול זהיר בכלי הקודשמתחילה עוד קודם למשא. בשלב ההכנות למסע המחנה מוטל על אהרן ובניו הכהנים לכסות את הכלים, כדי שהקהתים נושאי הכלים לא יראו אותם, אף לא לרגע אחד: "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (במדבר ד, כ). האיסור הזה והסכנה שבצידו מוגבלים רק לעת מסע המחנות, כאשר המשכן מפורק וכביכול נחשף ב"עירומו".
בימים כתיקונם, כשהמשכן על מכונו, אין איסור לראות את הכלים, אולם הם אינם חשופים לכל שהרי ההיכל אינו נגיש לציבור ובוודאי שהארון נסתר מעין כל, באשר הוא נמצא בקודש הקודשים האסור בכניסה ולפניו הפרוכת המסתירה אותו.
בעיית ההיחשפות של ארון הברית לעין כל מופיעה בספר שמואל בתקופת גלות הארון אחרי חורבן משכן שילה.
תחילה נפל הארון בידי הפלשתים. עד מהרה גילו שנוכחות הארון בקרבם גורמת להם אסונות: האליל שלהם דגון נפל לפניו ונשבר והם עצמם הוכו במגיפה (שמואל א' ה). לפיכך החליטו הפלשתים לשלחו חזרה אל ישראל, הניחו אותו על עגלה רתומה לשתי פרות ושילחו אותן לכיוון בית שמש. הפרות צעדו הישר מזרחה, משדה פלשתים אל שדהו של יהושע איש בית שמש. שם הורידו אותו הלויים מן העגלה, הקריבו את הפרות, וגם אנשי בית שמש העלו עולות וזבחים לה'. אלא שהשמחה הגדולה של אנשי בית שמש התחלפה באבל גדול, שכן בעקבות זאת ש"ראו בארון ה'", הכה בהם ה' מכה גדולה, ומתו מהם למעלה מחמשים אלף איש (שמואל א' ו). אנשי בית שמש ביקשו מאנשי קרית יערים להעביר אליהם את הארון וכך אכן נעשה. נראה שהם שמרו על הארון כיאות ובמשך עשרים שנה בהם שהה הארון שם, בבית אבינדב ובנו אלעזר בגבעה, לא אירע שוב אסון שכזה.
אסון אחר אירע כאשר ביקש דוד המלך להעלות את הארון מקרית יערים לירושלים. במהלך החגיגה הגדולה של העלאת הארון לירושלים, שלח עוזה את ידו לתמוך בארון כאשר שמטו הבקר, והוא מת במקום. בצערו על האסון, עצר דוד את החגיגה והפנה את הארון למשמרת בבית עובד אדום הגתי. רק בראותו כעבור שלשה חודשים שה' ברך אותו ואת ביתו, החליט דוד לשוב ולהעלות את הארון לירושלים. בשמחה ובחגיגה גדולה, בריקודים ומחולות, ושיכנו באוהל שהכין עבורו בעיר דוד.
הזהירות המחויבת בקירבה אל הקודש באה לידי ביטוי גם בהלכות של כבוד המקדש וחובות הטהרה לעולים אליו. מקורה הקדום הוא במעמד הר סיני, בחובה להגביל את ההר ולקדשו ובאיסור שהוטל על עם ישראל לעלות בהר או אף לנגוע בקצהו, ככתוב: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות יט, יב – יג).
ההגבלה והזהירות מזילות מקום הקודש, מקום השראת השכינה ומקום הימצאותה של התורה מופיעים גם בהלכות בית הכנסת ובית המדרש ובהלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה.
הערך של הגבלה והרחקה מן הקדושה אינו ערך יחידי. מולו וכנגדו עומד ערך אחר, שהוא בקשת הקירבה אל הקודש, אל השכינה ואל התורה. ההתנגשות בין שני הרצונות והערכים הללו היא הגורם לתקלות ולאסונות. אנשי בית שמש שמחו בשיבת הארון, הקריבו זבחים לכבוד המאורע, כפי שראוי היה לעשות, אלא שהם עברו את הגבול בכך שהביטו, בלי כיסוי והצנעה, אל ארון ה'. החוגגים שהעלו את הארון מקרית יערים לירושלים שמחו מאד ובצדק, בכך שניתנה להם הזכות לשאת את הארון למקומו הראוי, למקום שבו עתיד לקום המקדש שבו תהיה מנוחתו עדי עד. אבל עוזה הרשה לעצמו בטעות מעט יותר מדי – ומת. משל למדורת ל"ג בעומר שמחממת ומאירה ומשמחת – אבל אם מתקרבים יותר מדי, אפשר להיכוות, ואם נוהגים בחוסר אחריות – יכולים לקרות אסונות חמורים מכוויה בעלמא.
המתח הזה שבין קירבה לריחוק, בין השימושי והמצוי לבין המקודש, מלווה אותנו גם בבית הכנסת ובבית המדרש. מצד אחד מצופה לנהוג בספר תורה ובכלל בספרי הקודש בקדושה מרובה ובזהירות גדולה. כך גם ביחס לתפילין ומזוזות. אבל מצד שני, הספרים והתפילין נועדו לשימוש יומיומי ולא לתצוגה מוזיאלית. בשל החשש לכבודם וקדושתם של הספרים וכלי הקודש נתמעט והלך השימוש בהם רק לרגעים חגיגיים וטקסיים, קריאת התורה בזמנים המוגבלים במהלך התפילה בבית הכנסת, והנחת תפילין רק בזמן תפילת שחרית, למרות שבימי חז"ל היו ספרי התורה בשימוש מתמיד ויומיומי כפי שרואים מהלכות הטיפול בספרים בפרק "אלו מציאות". המנהג הרווח היה להלך בתפילין כל היום כולו, על כל המשתמע מכך בדבר הזהירות בהליכה במקומות שאינם נקיים והצורך למצוא מיקום לתפילין בעת הכניסה לשירותים או עיסוק בעניינים אחרים שיש בהם זילות לתפילין.
כל מה שנאמר עד כאן ביחס לחפצים, נכון גם ביחס לבני אדם. רבא לועג בגמרא לבני אדם שקמים מפני ספר תורה ולא קמים מפני תלמידי החכמים היודעים את התורה שבכתב ושבעל-פה ומפרשים אותה. גם אל החכם יש להתייחס בקדושה ובכבוד, להימנע מכל מעשה שיש בו זלזול ופגיעה בכבודו, ולא להקל ראש בקירבה יתירה אליו.
כפי שקיים מתח בין החובה להגביל ולקדש את הכלים והארון, התורהותשמישי הקדושה, לבין הרצון והצורך להשתמש בהם, כך קיים מתח בין החובה והמצווה של כבוד הרב ולבין הרצון והצורך להתקרב אליו כדי ללמוד ממנו, מתורתו וממעשיו. וכפי שביחס לחפצי הקודש, המתח עולה כאשר הם אינם מצויים במקומם הקבוע, כך הדבר גם ביחס לחכמים ולמורים. כשנמצאים במסגרת הקבועה והסדורה, בבית הכנסת ובבית המדרש, בבית הספר ובחדר הכיתה, קל יותר לשמור על הכללים. אבל כשנפגשים במסדרון, ועוד יותר מכך מחוץ למסגרתהרגילה: בין אם זה בטיול של בית הספר ובין אם זה במכולת השכונתית, אזי המתח גובר. יש מי שזוכר עדיין דמויות של רבנים ומחנכים, שכאשר ראינו אותם ברחוב, מיהרנו לעבור למדרכה מעבר לכביש ולשים עצמנו כמי שאינם רואים ואולי גם אינם נראים, כדי להימנע מן הפגישה המייראת עם הדמות מטילת האימה או מפני יראת הכבוד. לעומת זאת, יש מורים ותלמידי חכמים שדרך החינוך הטובה והמועדפת בעיניהם מביאה אותם אל מגרש הספורט, לשחק עם התלמידים כשווים בין שווים.
אין פתרון חד-משמעי למתח הזה. אלו שני קטבים שצריך לאזן ביניהם. הקיצוניות של הקצוות אינה טובה. ריחוק גדול מדי – מסלק את הקדושה ואת התורה מחיי האדם ומוציא את האדם מעולם של תורה וקדושה. קירבה גדולה עלולה לחלל, לחלן ואף לבזות את הקדושה. משכך אנו נדרשים כל ימינו לשים לב ברגישות כיצד להציב את הגבולות הנכונים ואנחנו מועדים גם לכשלונות, כמו נדב ואביהוא, כמו אנשי בית שמש וכמו עוזה.
כשנעמוד בחג השבועות, נקרא את פרשת מתן תורה ונשחזר בלבנו את המעמד, חשוב שנשנן גם את ההנחיה העדינה הזאת. מצד אחד, לשמוע את קול ה' הקורא לנו לצאת מבתינו ומשגרת יומנו ולהתקרב אל הקודש ואל התורה ומלמדיה. להאזין היטב לבת הקול היוצאת בכל יום מהר חורב וקוראת לנו לקרב אל התורה. מן הצד האחר יש לשים לב שצריך לשמר את הגבולות של הכבוד והקדושה כלפי התורה ומלמדיה, כדי שחלילה לא נגיע למצב של "כבלע את הקודש".