לפני שנתיים וחצי, קברתי את אסתר הורגן שכנתי, שנרצחה באכזריות. לפני קצת יותר משנה, חיתנתי את בנימין הורגן עם דלית חבר והיום נקבור את חתנה של דלית, מאיר, שנרצח באכזריות.
היום, טל תמרי, בת עשרים וחמש - אלמנה עם שני ילדים רכים שככל הנראה לא יזכרו את אבא שלהם.
כשקבלתי את ההודעה אתמול, הדבר לא היה רשמי עדיין, ולכן סירבתי לקבל. חשבתי שאולי, אולי, יש טעות, והוא בחיים, שהוא נאבק על חייו, ויתגבר. הוא היה כזה יציב, טיפוס חזק ושלֵו. הוא יצליח להתאושש. ואז הגיע האישור הרשמי. והסתובבתי כמו סהרורי במשך חצי שעה. מרוב כאב ומרוב כעס.
כעס על הרשעים הארורים הללו. כעס על הרוע שאינו מרפה ואינו מותיר לנו מקום לשמחה. אבל נרגעתי. כי ידעתי שלמרות -ובגלל- הרוע, יש לנו משימה חיונית: להביא את מאיר למנוחות, ולתמוך בטל, בדלית, ובכל המשפחה. לעזור להם לצלוח את הנורא מכל, שבשום אופן לא ישקעו בכאב ובצער.
כי אנחנו חפצי חיים, אוהבי חיים וטוב, והמוות לא יכניע אותנו. אבֵל וצער - כן, שכוֹל ומוות - לא!
פעם נוספת שצפון השומרון, היישוב חרמש ומשפחת תמרי, והיישוב טל מנשה ומשפחת הורגן - יתמודדו עם זעקת הלב הנוראה שמאיימת למוטט את כולנו. אבל נוכל לה ונוכל למוות.
והמנחם את ציון ואת ירושלים הוא ינחמנו.
הכותב: הרב ראובן עוזיאל רב היישוב טל מנשה וצפון השומרון